חדשות ברסלב

קובי אוז | זמר, מלחין ויוצר ישראלי מוביל
הרב דוב זינגר | ראש בית המדרש להתחדשות

ימי ו' בשעה 10:00-13:00. המפגשים יתקיימו בתאריכים:
7/5, 14/5,21/5, 18/6, 25/6, 2/7
ב-המקום- מרכז תרבות ורוח, רח' ברנר 5 ת"א, 073-2668888

ר' נחמן מברסלב ו..

תל אביב

עולם האסוציאציות של ר' נחמן עולה על כל דמיון, כל דבר הוא בחינה של דבר אחר. ובקצב מטורף משתנים להם מושגים, בחינות, הקבלות ושאר עיניינים. חמור הוא בחינת מלך שהוא בחינת ציצית, שהוא שמים, ועקרב ואישה ושירה הליכה וניגון.

רק בתל אביב משתנים להם הדברים בקצב הזה, זה המקום היחיד שמכיל את כל הקצב הזה ויכול לו.

קובי אוז מביא את תל אביב, את הקצב של העיר, את איך שהיא חיה. המוסיקה, האומנות, הקולנוע, מוטיבים ואופנות.

הרב דב זינגר יעמת את כל זה עם השפע של ר' נחמן, מושגים והגדרות חדשות ללא הבחנה, כל דבר יכול להזכיר כל דבר.

מדי פעם הם אפילו מתחלפים…

ובתוך כל אלה יש קו מקשר. חזק , גאוני. כזה שמשאיר אותך,מופתע, מורשם, המום. מבין תובנה חדשה על הקשרים הבלתי אפשריים של המציאות אותה אנחנו חיים.
מסע מפתיע בעקבות סיפורי רבי נחמן מברסלב במבט עכשווי דרך משקפים חדשים, כאילו הוא מתהלך איתנו ממש כאן, בין אלנבי לדיזנגוף…

סדנה מרתקת מתובלת בשיר וניגון, על תרנגולים ומשוגעים, מלכים ונסיכות, מכשפים ושודדי ים, אוצרות ואבנים טובות שמסתובבים בין אלנבי לדיזנגוף.

הנה קטע מתוך הספר "שקוף" שכותב הרב ארז משה דורון. בקרוב גם סדנת שקוף . הקטע מתוך פורום לב הדברים :

כדור של אש

"סיפרתי לך פעם שאבא שלי התאבד"

"לא"

"אז אבא שלי התאבד כשהייתי בן 10 חזרתי הביתה מהבית ספר וראיתי מלא אנשים ברחוב מתחת לבית. לא חשבתי שזה קשור אלי אבל כשעליתי הביתה ראיתי שכולם מסתכלים עלי במבט של איזה מסכן והבנתי שמשהו קרה".

"אתה שונא אותו?"

"לא"

"אז יש לך באמת בעיה"

"זה לא מצווה בדת לסלוח למי שעשה לך רע?"

"אתה לא יכול לסלוח לפני שאתה גומר לשנוא. זה סליחה מדומה. הכחשה של השנאה, ובעצם השנאה פועלת בתוכך ללא שליטתך בדרכים מאד מפלצתיות".

"למה אתה מתכוון הכחשה?"

"הכחשה זה אומר שאם אני אומר: הנה ג'וק! אל תגיד "זה פרח", כי אז הוא יכנס בינתיים מתחת לארון ועוד שלושה ג'וקים יבואו בעקבותיו. פשוט תגיד: נכון, ותהרוג אותו".

מה שקיבלת בעצם זה כדור של אש בתוך הנשמה. מי שמקבל כדור כזה כבר לא יכול להיות בן אדם רגיל. הוא מצטרף לניצולי שואה. ויש לו בעצם רק שתי בחירות. להיות שד או להיות מלאך.

להיות שד זה הכי פשוט. מתעלמים מכדור האש, מכל הכאב, הזעם, הכעס, היאוש והכפירה שהוא מכיל. קוברים אותו עמוק בפנים. מכחישים אותו לגמרי ומעמידים פנים שהכל בסדר. ואז האש פועלת בפנים. בשלב הראשון מאבדים אמון בבני אדם. בשלב האחרון היא שורפת את הלב והוא מת. וכמובן שלא רק בבני אדם הוא לא מאמין אלא גם בבורא. הוא אפילו לא יודע שמה שמניע אותו זה שנאה וטינה כלפי כל העולם. ואז האדם נהיה שד. מה שעשו לו הוא יעשה לאחרים. אפילו בלי יסורי מצפון ורגשות אשמה, שהרי אין לו לב. רצחו אותו הוא ירצח, היכו אותו הוא יכה, עינו אותו הוא יענה. החלישו אותו הוא יחליש. ישכפל את האש המזוהמת הלאה כנקמה לא מודעת בעולם ומלואו.

אבל יש אפשרות אחרת. לגייס אומץ ולהתבונן בכדור האש. לגעת בו בידיים חשופות, לגלות אותו ולהוציא אותו החוצה. לצעוק ולבכות את כל הזעם ואת כל השנאה עד שימוצו. בסוף נשאר הכאב הטהור. ומי שיש בו כאב נטול זוהמה של כפירה ויאוש, טינה או רחמים עצמיים, הכאב הזה עובר בו מכף רגל ועד ראש ומטהר אותו ברמה כזו, שכעת הוא יכול לשרת רק את הטוב. רק הרחמים שאין להם סוף עוברים דרכו והוא נהיה מלאך שאפילו מגע ידו או מילה מפיו יכולים לרפא ולהביא תקווה בלב כל שבורי לב.

יש כאב שמגיע כל כך לאט שלא מרגישים בו. הוא כך כך שקט, עד שהוא מצליח לצלול דרך צינורות הדם הכי דקים עד לעומקים. ושם, בלי שאף אחד יבין איך זה קורה, הוא מתחיל, כמו גידול סרטני, לשלוח זרועות, גרורות, שלוחות. מהר מאד הוא בונה מעצמה פנימית מכוערת ועכורה. מבחוץ עדיין קשה לאתר את קיומו. אבל משהו בפנים קומל. העיניים נעשות שקופות והקול שברירי. הצבעים מיטשטשים וחדות התמונה של הנפש האלוקית נשברת והולכת.
רק כשהוא אוסף פנימה טינה, אשמות ישנות, יאוש מצטבר, נקמה שלא מיצתה את עצמה, שנאה עצמית. רק כשאלו עוטפים אותו כרחם מפלצתי ומעניקים לו כוח – הוא פורץ החוצה. באלימות. בצעקה. בהרס.

ויש כאב שמגיע באחת. עוד לפני שהבנת מניין הוא נוחת הוא פשוט בוקע את הכל ומתפשט בבת אחת בכל הגוף. משתק את כל המערכות. מדמים כל מחשבה. ואז, רגע אחד בלבד לפני שגם הוא צונח פנימה ומתחיל להטיף ארס, אפשר ללכוד אותו ביד. ללכוד ולהביט בו. חכה רגע. מניין באת? מה שם לך ומה שליחותך?
ואז, ברגע שהוא מבחין שניתן לו שם, ברגע שהוא חש שאתה יודע שאינו אלא שליח, הוא נרגע. והרוגע הזה מונע הצטברות של לכלוך סביבו. הוא נשאר טהור. גם כשהוא צולל פנימה אתה מרגיש אותו כמו חומר חריף ומאד מדויק שנועד לרכך את הקשיחות הפנימית שלך, שנועד לסלק את הערפל וההכחשה שמטנפים לך את הדם. הוא שורף, אבל לא את מהותך. הוא מתפשט לכל מקום, אבל בגלל שהוא נראה לעין הוא לא מכווץ שום איבר. להיפך, כולם נפתחים לקראתו, כולם מחבקים אותו. שרוף אותנו, גואל. טהר את כל מה שלא באמת שייך לנו. אחינו אתה.
(המשך…)