מוהרא"ש נ"י אמר שספרו של רבנו ז"ל ה"ליקוטי-מוהר"ן" הקדוש, נקרא "ליקוטי" על שם שזה מלוקט מכל הספרים הקדושים שהיו מימות עולם, ובכללם כל ספרי הזוהר הקדוש וכל ספרי קבלת הראשונים והאר"י ז"ל והרמ"ק, וכל ספרי החסידות וכו`, כי התורות של רבנו ז"ל הם כלליות גדולה, והכל נכלל בהם, וכמו שאמר פעם רבנו ז"ל (עיין חיי-מוהר"ן, סימן שסה – דפוס חדש) שהעולם חושבים שהם מוצאים רמזים לדברי בספרים הקדושים, ובאמת הדבר הוא להיפוך, שבדברי יכולים למצוא רמזים לכל הספרים הקדושים שיש בעולם, עיין שם. (המשך…)
מאתר ברסלב ישראל
פרשיות אלו עוסקות בבירור הטוב מן הרע והוא, ברירת נח מבני דורו, אברהם מבני דורו, יצחק מישמעאל ויעקב מעשו. זו מלחמה בין הקדושה והטומאה, מלחמת היכלי התמורות, מלחמת החיצוניות בפנימיות.
תפקידה האמיתי של החיצוניות הוא לשרת את הפנימיות, אבל כשהחיצוניות לוקחת מלכות לעצמה כביטוי חז"ל: "מלכותא בלא תגא" (פירוש: מלכות בלא כתר) – מתגבר השקר בעולם והאמת נעלמת.
החיצוניות – הקליפה – תפקידה לשמור על הפרי, אולם כאשר הקליפה מנסה למלוך בעצמה ולהראות שיש לה חיים בפני עצמם ואינה צריכה לקבל את חיותה מן הפרי, אזי השקר ואחיזת הנחש מתגבר בעולם.
בואו נשוב אל האוצרות שלנו, בואו ננסה בתמימות את העצה הפשוטה הזו. אפילו כשאין חשק, אפילו כשעצובים. אם נרים את הרגליים – הכול בסוף יתרומם. האמת הפנימית תתגלה, המוח ישתחרר, הדינים יתבטלו, אור יופיע.
"חדלו עוד להיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם", כך קורא אלינו רבי נחמן מברסלב.
יש לנו אוצרות חבויים, יש לנו כוחות עצומים, יש לנו עצות עמוקות ופשוטות איך להתמודד עם כל קושי שבעולם, אבל צריך להאמין באוצרות הללו, להשתמש בכל הכוחות, לקחת ברצינות את העצות.
אחת מעצותיו הגדולות של רבי נחמן היא השמחה.
לא רק לשמוח כאשר טוב לנו, זה לא חכמה.
לשמוח גם כשקשה לנו, גם כשנדמה שאין במה לשמוח.
לשמוח כעצה לגרש את העצבות, הדיכאון, הפחד, הספק.
אבל מה עושים כשלא מצליחים לשמוח? כשהלב אטום ומנותק, כשהמוח קהה וריק?
מה עושים כשיש לנו כל כך הרבה סיבות טובות להתעצב ולהצטער, האם זה לא קצת מעושה ואולי אפילו מגוחך, לשמוח, כשהכול סביבך בוער וקורס?
…לפעמים, בעיתים של חסד גדול, של עומק לילה ולב, כשהשקט מכבה את השאון העולמי ואת הדיו בלבבות, כאשר אפרוריות היום יום מתכווצת בבושה מתחת לשמיכת החושך, נזכרת הנשמה שטהורה היא. אינה חפצה עוד במלחמת מחשבות קודש וחול, רודפות זו את זו, נושכות זו את זו, עם הרבה חללים בשני הצדדים ובלי ניצחון לשום צד. ואז – רוצה האדם להיות גדול.
באחד מימי חודש מאי 1968 הדהד קול פיצוץ במורדותיהם המערביים של הרי יהודה. לכאורה, פיצוץ נוסף במחצבת הר טוב, שייעודה לספק חצץ לבניה. אלא שפיצוץ זה היה שונה בתכלית ממאות הפיצוצים שקדמו לו. הוא חשף פתח קטן לעולם קסום ונפלא, שהיה חבוי במעבה האדמה, נסתר מעין כל חי. בפיצוץ זה התחיל הפרק הנוכחי של מערת הנטיפים ב"שמורת אבשלום", קצת מעל העיר בית שמש.
מבחוץ אתה צופה על נוף בלתי מסעיר בעליל. שרידי מחצבה ישנה. הר גדול נגוס למחצה ומעליו מתדלדלים כמה עצים בסלע טרשי. חם מאד. לא המקום אליו היית יוצא לטייל וגם לא היית יכול לבלות בו יותר מזמן קצר. ואז מגיעים אל הפתח. שער בהר. אתה נכנס פנימה ונשימתך נעתקת. תוך דקות אתה עובר לעולם אחר, שלא ידעת על קיומו וגם לא הייתה לך שום דרך לשער שהוא נמצא שם, מתחת לרגליך. בחוץ הכול רותח. שלהי תמוז. אבל בפנים תמיד נעים. גם בחורף וגם בקיץ הטמפרטורה איננה משתנה.
לצייר הגדול יש את כל הזמן שבעולם. והוא משרטט ומתכנן כאן קוים ונתיבי זרימה, תנועה וקצב. מלאכת מחשבת של פירורי סלע צהוב ולבן ואדום וטיפות מים שמתמזגים זה עם זה יום אחרי יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, עידן אחרי עידן. נוטפים מלמעלה ועולים מן הארץ, נפגשים ונפרדים, מתאחדים לעמודים, לקירות, למסכים. מגלים טפח בריכות צלולות, ומסתירים טפח חביונות נסתרים. אלפי אופנים של משחק צורה וצבע. מירקם מדויק של אבן ומים, אטימות ושקיפות, קושי ורכות. פאר ומלכות מהווים רקע לצניעות ועדינות.
המים שואלים והסלע משיב. נטיפים מבארים את דרכם וחלל המערה מקשיב. שיחה מתמשכת דורות. מה שנגלה לעינינו הוא רק מה שכבר סוכם, נחתם ונגמר בין המשוחחים. אל מלאכת שיחתם הם רוחשים כבוד, מתבוננים ביראה ובחשיבות על כל שאלה ועל כל תשובה, על כל קו ועל כל נתיב. יודעים הם היטב, מה שמתחיל כנטיית גרגר סלע דקה יהפוך לבסוף לקיר, מה שנראה כפרפור אחרון של טיפת מים בבריכה שמתחת אינו אלא פתיחה לחיים אחרים.
במקום הכי נמוך במערה, 60 מטר מתחת לפני הקרקע, עוד חביונות מים טהורים. ארבעים שנה לקח לטיפת הגשם לחלחל מבעד למסך האטום המפריד בינינו לבין השמיים. אבל היא חפרה וחתרה, חיפשה וביקשה מוצא, עד שלבסוף נתגלתה במעמקים, הצטרפה אל חברותיה בעולם הפנימי.
אל בריכה אחת נוטפים מן הקיר מי תמיד, אבל הבריכה לעולם אינה מתמלאת. רמז יש כאן, הד סמוי למה שקורה עוד למטה למטה ועמוק מזה, נסתר גם עתה מאין רואים. המים אינם נותרים כאן. שוב הם מפלסים דרכם מעבר לסדקים בסלע ושואפים יותר פנימה, אל מערת נטיפים אחרת, שאיש טרם ראה, אבל אין ספק שהיא ספונה אי שם, עידן ועידנים. מי יודע איזה ציורים מתחוללים שם? מי יכול לשער את גודל היופי הנחבא במעמקים.
…לפעמים כל כך חם בעולם הזה. לוהט. החיים נראים כמו מחצבה טרשית וחסרת הדר, שנגזר עלינו לחצוב בה חצץ לבנייה. יום רודף יום. פיצוץ רודף פיצוץ. כן, בוודאי שיש משמעות לכל זה, הלא אנו מייצרים כאן חצץ. חומר גלם חשוב. כאן הוא מקום העבודה, עולם הבחירה. אבל לפעמים זה מעייף ומתיש. לפעמים בא לבכות מרוב הנוף האפור, השגרתי והבלתי מסעיר של החיים. החיים של רובינו אינם המקום אליו היו בוחרים לצאת לטיול מרגש.
…לפעמים, בעיתים של חסד גדול, של עומק לילה ולב, כשהשקט מכבה את השאון העולמי ואת הדיו בלבבות, כאשר אפרוריות היום יום מתכווצת בבושה מתחת לשמיכת החושך, נזכרת הנשמה שטהורה היא. אינה חפצה עוד במלחמת מחשבות קודש וחול, רודפות זו את זו, נושכות זו את זו, עם הרבה חללים בשני הצדדים ובלי ניצחון לשום צד. ואז – רוצה האדם להיות גדול. לגדול ולגדול עד לשמיים. לגדל כנפיים עצומות ולדאות בהן מעל האוקיינוס. לראות הכל מלמעלה. להבין.
רוצה עיניים לאור המחבק ומרפא הכל. ידיים לקבל אותו ופה לאמור לו: אבא, חסרת לי זמן רב. כה רב. ולבכות.
לא סתם בכי. בכי שימיס את פלדת הגוף, שישטוף את ריח העשן שנדבק בו בשל בעירה ארוכה כל כך. שיקרע באחת את בגדי החול המביישים, ויחזור וילביש את נשמותינו באור הראוי להן – אור צח, לבוש מלכות, בגדי קודש.
…פתאום ראיתי בעיניים שהאפור הוא שקר. פתאום נכנסתי לעולם אחר כאן שהיה כאן תמיד, אבל נעלם, והתביישתי כל כך.
איך חשבתי שהנוף משעמם? כן, ככה זה נראה מבחוץ, אבל מי יודע מה קורה שם בפנים?
מה טמון בתוך המחצבות הטרשיות שלי?
איזה יופי שמור לי במעבה האדמה?
איזה הבטחה צפונה בתוכנו? ומתחת לה – עוד הבטחות כמוסות.
אולי מתחת למערת הנטיפים מסתתרת מערת אבנים טובות? גבישי איזמרגד? נטיפים כחולים של ספיר? קירות לבנים של יהלום?
עד מתי נאמין לחיצוניות?
עד מתי נשפוט את עצמנו ואת זולתנו לפי הערך הדל והקלוש של נכסינו, חכמתנו, יופנו, גבורתנו? הלא מה שיש בנו באמת, יקר, רענן, זוהר, מסתורי, עמוק, נמצא בכלל במישור אחר לגמרי. לא רחוק, אבל עמוק. לא בלתי מושג, אבל נסתר מעין.
רבי נחמן מספר לנו על יורדי הים שספינותיהם נשברו והם ניצלו ובאו אל מגדל אחד, שם ניהלו ביניהם שיחות עמוקות. "בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים.שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם" (סיפורי מעשיות. מעשה בשבעת הקבצנים)
העניות והדלות הרוחנית בה אנו שרויים היא פרי בחירתנו. יש בכוחנו לוותר עליה – בהחלטה אמיצה אחת. "חדלו עוד מלהיות עניים", קורא אלינו הנשר הגדול. "אל תאמינו למראה עיניים", מרמז לנו הצדיק ברחמיו הגדולים.
אפילו אם ספינותינו שבורות, אפילו אם גלי הים הטילו אותנו אל מגדל שכוח, הכל עדיין תלוי בנו. גם אם נכשלנו, מעדנו, נפלנו, גם אם חשים אנו אבודים, זקנים, תשושי כוח, כל זה אינו אלא אחיזת עיניים, צידם החיצוני של החיים בלבד.
מתחת לכל זה שמור לנו יופי גדול. ויופי זה – הוא מה שאנו באמת. "שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם", מתחנן רבי נחמן לפני נשמותינו המכוסות אבק.
"בתוך הגוף הארצי, העכור, השואף כל ימיו אל כזב החומר, שוכנת נשמה קדושה וטהורה.
אל תאמינו לטרשים של הגוף, אל תתבלבלו מעכירות החומר".
"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח. …אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך" (ישעיהו ס')
פרטים נוספים על ספרי הרב ארז משה דורון, דיסקים, שיעורים ואירועים: לב הדברים 02-5667567 www.levhadvarim.com
רוצה להכיר וללמוד תורה? הלכה? גמרא? חסידות?
יום יום או פעם ב…
הלימודים יתקיימו בישוב מבוא חורון,סמוך למודיעין
לפרטים נוספים: לב הדברים 02-5667567
ספר הדרכה לתפילה והתבודדות מבית היוצר של ר' שלום ארוש שליט"א מחבר גן האמונה, גן השלום ועוד.
