לפי הפשט – על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו.
בפנימיות מוסבר שהשם פסח הוא "פה סח". פה שמדבר. בגלות מצריים כתוב שהיינו בגלות הדעת. רק משה רבינו בחינת דעת הוא שהוציא אותנו ממצרים.
בפסח המצווה היא הגדה של פסח, סיפור יציאת מצרים. יש מצווה גדולה לספר ולהרבות בסיפור יציאת מצרים. צריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואם אין לו בנים ובנות לספר להם יספר לאשתו, או לחברו או אפילו לעצמו. העיקר להוציא בפה.
בפסח צריך להוציא בפה את האמונה. האמנתי כי אדבר. העניין בפסח הוא לספר את ההגדה ולערוך את הסדר. כמובן שעניין מרכזי בפסח זה המצות והשמרות מחמץ (שגם קשור לפה – בעניין האכילה) אבל הפסח סובב סביב ליל הסדר. לעשות סדר פנימי וסדר חיצוני.
בפסח אנחנו אומרים בפה. מעבירים הלאה לבנינו את סיפור יציאת מצרים ומלמדים את ליבנו את סודות האמונה. הלב הוא כמו הבן שלנו, "ושננתם לבניכם". גם ללב שלנו צריך לשנן כל הזמן את הטוב האינסופי. לספר לו על מלכות השם בעולם. על כך שהעולם יש בו סדר פנימי אינסופי שמונהג בחסד ורחמים על ידי מי שאמר והיה העולם.
בליל הסדר אנחנו זוכים להשריש בתוכנו את האמונה הקדושה.
למאמר המקורי: למה קוראים לפסח פסח? מה העניין של פסח? איך זה קשור לדיבור – להגדה? מה הקשר בין אמונה לבין דיבור?
בואו נשוב אל האוצרות שלנו, בואו ננסה בתמימות את העצה הפשוטה הזו. אפילו כשאין חשק, אפילו כשעצובים. אם נרים את הרגליים – הכול בסוף יתרומם. האמת הפנימית תתגלה, המוח ישתחרר, הדינים יתבטלו, אור יופיע.
"חדלו עוד להיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם", כך קורא אלינו רבי נחמן מברסלב.
יש לנו אוצרות חבויים, יש לנו כוחות עצומים, יש לנו עצות עמוקות ופשוטות איך להתמודד עם כל קושי שבעולם, אבל צריך להאמין באוצרות הללו, להשתמש בכל הכוחות, לקחת ברצינות את העצות.
אחת מעצותיו הגדולות של רבי נחמן היא השמחה.
לא רק לשמוח כאשר טוב לנו, זה לא חכמה.
לשמוח גם כשקשה לנו, גם כשנדמה שאין במה לשמוח.
לשמוח כעצה לגרש את העצבות, הדיכאון, הפחד, הספק.
אבל מה עושים כשלא מצליחים לשמוח? כשהלב אטום ומנותק, כשהמוח קהה וריק?
מה עושים כשיש לנו כל כך הרבה סיבות טובות להתעצב ולהצטער, האם זה לא קצת מעושה ואולי אפילו מגוחך, לשמוח, כשהכול סביבך בוער וקורס?
