יצא לאור רומן הביכורים החדש של רן ובר- התגלות. ההפצה: דני ספרים. אפשר למצוא כבר בירושלים בחנויות, בקרוב בחנויות ספרי הקודש, רשת חנויות סטימצקי, צומת ספרים ועוד.
אתר הספר התגלות: http://hitgalut.co.il
הודעה לעיתונות:
התגלות
מאת רן ובר
מה קורה לאדם שביום בהיר חווה התגלות שמיימית? איך משתנים החיים שלו בעקבות המאורע? ומה קורה לו כשהוא מגלה שההתגלות הייתה ניסוי אכזרי?
בקצב מסחרר לוקח אותנו הסופר למסע לתוך חייו של רונן מאיר, איש מחשבים ממרכז הארץ שחווה התגלות בעקבות תאונת דרכים קטלנית. זהו סיפורה של תקווה, שבר ושל בנייה מחדש. הקורא פוגש בסיפור את הקונפליקטים של הגיבור עם עצמו, אשתו והסובבים אותו ומידי פעם פוגש את עצמו בתוך הסיפור וחווה בגוף ראשון את הטלטלות שעוברות על הגיבור.
זהו סיפורה של החברה הישראלית השסועה, מיזמי הי-טק לעולים חדשים המנסים להשתלב, רוחניים תל אביביים ועד חוזרים בתשובה. התגלות הוא גם סיפורה של אישה שלא מוכנה לוותר על אהבתה, ולבסוף – התגלות הוא סיפורה של הנשמה הכמהה לחזור לשורשה.
התגלות הוא סיפור שכל אחד יכול למצוא את עצמו בתוכו – סיפורו של הפחד מלהרגיש את הכאב, סיפורו של הניתוק והניכור שכל כך הרבה חווים בעולם של טכנולוגיה מתקדמת וחיים חד-פעמיים.
הספר זורם,מותח ורב תהפוכות, הקורא עוקב אחרי זרם האירועים מנקודה שיודעת הרבה יותר ממה שהדמות הראשית יודעת ומחכה להתרסקות הידועה מראש. מה קורה אחרי ההתרסקות? האם הרוח האנושית חזקה יותר ממאורעות החיים הקשים?
אודות הסופר:
התגלות הוא רומן הביכורים של רן ובר, יליד הארץ, נולד ב1973. יזם הי-טק שגייס מיליונים, חי בין תל אביב, לניו יורק ללוס אנג'לס ושיחק את המשחק. רן הגיע עד לשווי חברה של 400 מיליון דולר. היה בין מקימי הפאצ'ה מאמא בקוסטה ריקה.
מרצה, כותב טוב שבועי נשוי +3, מעביר הרצאות וסדנאות ליישום תובנות רוחניות בחיי המעשה.
שאלות ותשובות על סדנת שקוף:
שאלות בעניין התנהלות הסדנא:
1. למה יש אצלכם דרישה לאמון מוחלט ואסור לשאול שום שאלות?
יש לנו אכן דרישה לאמון מוחלט. אמון מוחלט מבחינתנו פירושו שמי שבא לסדנא על מנת לקבל תמיכה, בא עם לב פתוח ורצון כנה לקבל עזרה. מי שבא עם חוסר אמון ועסוק כל הזמן בחשדות ובספקות, פשוט לא יכול לקבל שום תועלת אמיתית מהסדנא וגם מפריע לאחרים. נראה לי שזו דרישה בסיסית והגיונית בכל מסגרת לימודית כזו או אחרת. מי שבא עם נכונות לעשות עבודה ולהקשיב, בהחלט יכול לשאול כל שאלה ואין שום "איסור" בשאלות ענייניות בנושאים שהסדנא עוסקת בהם. איזה סיכוי יש לאדם לקבל עזרה ממישהו אם הוא לא נותן בו אמון אמיתי שהוא אכן רוצה ויכול לעזור לו?
חז"ל מלמדים: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (מסכת מועד קטן י"ז) ורמזו כאן גדולי החסידות שלכן יש קושי לאדם לזהות מה באמת הבעיה שלו. הנה לשון תלמידו הגדול של הבעל שם טוב: "וזה שכתוב במשנה שאחרי זה "כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", שאינו רואה חוב לעצמו" ("תולדות יעקב יוסף פרשת בוא אות י"ד) לעומת זאת אדם שיש לו ניסיון בזיהוי בעיות יכול מאד לסייע אם נותנים בו אמון.
2. מניין הסמכות שלכם לעסוק בפסיכולוגיה?
אנחנו לא עוסקים בפסיכולוגיה אלא בחיזוק בעבודת השם. כל מי שמדווח על איזושהוא סוג של בעיה נפשית לא מתקבל לסדנא ואם זה מתגלה במשך הסדנא אנחנו מפסיקים את השתתפותו בסדנא. במקרה של איזשהו חשש הכי קטן לבעיה נפשית אנחנו ממליצים לפנות ליעוץ ולאבחון אצל פסיכיאטר חרדי.
3. מהיכן הסמכות שניתנה לכם לפתוח בי"ס למטפלים?
כאמור בשאלה הקודמת, אנחנו לא עוסקים בטיפול נפשי, לא בסדנה ולא במסגרת פרטית. בית הספר שהקמנו הוא "בית ספר לתומכים". זה לא עניין של ניסוח טכני. אנחנו פשוט לא מתיימרים לטפל בבעיות שמוגדרות כבעיות נפשיות, לא בסדנא ולא באופן פרטי, ולכן קיים סינון גבוה, גם באמצעות השאלון וגם בסדנא עצמה. מי שמזוהה אצלו איזשהו סוג של בעיה נפשית, לא משנה באיזו רמה, פשוט לא מתאים לסדנא ובטח שלא לתמיכה אישית. הסדנא והתמיכה האישית מיועדים לחיזוק בעבודת השם.
אמנם אנחנו מאמינים שיש קשר הדוק בין עבודת השם לבין תיקון הנפש. ואנחנו מאמינים שהכל נמצא בתורה, בפרט אצל רבינו.
התומכים שאנו מכשירים לא באו בהכרח מהעולם הפסיכולוגי ולא קשורים אליו. הם משתמשים רק בעצות של רבינו, ובעזרתן, עם ההדרכה שהם רוכשים בסדנא, הם בעזרת השם מצליחים להועיל ולסייע לאנשים שהשתתפו ומשתתפים בסדנאות ועושים עבודה אמיתית.
4. בכל החשיפה של הבעיות האישיות שמעתי שקורה שאתם פותחים פצע ומשאירים אותו פתוח בלי לסגור. זה נראה כחוסר אחריות.
אנחנו לא ממליצים לפתוח שום נושא שאדם לא מעוניין לדבר עליו. אין שום חובה או לחץ חברתי או מצד המנחים לדבר בסדנא. רק מי שרוצה משתף ורק מי שרוצה מדבר. היו כאלה שהשתתפו בסדנה בלי לומר מילה. אמנם רוב האנשים כן מעוניינים לספר ולשתף, לגעת בכאבים (גם כאלה שהיו מכוסים שנים רבות) ולקבל התייחסות והדרכה. כל מהות הסדנא וכל הנלמד בה הוא מתן תמיכה פנימית לכאב הפנימי שעולה, מתגלה ולאחר מכן נרגע ומתרפא. כל אחד ממשתתפי הסדנה מודרך החל מהפגישה הראשונה ועד האחרונה, לגלות את כוחו הפנימי, החלק הבוגר והרוחני שבו, שיכול להכיל את הכאב, להתמודד עימו וזכות לרפא אותו.
החל מהפגישה הראשונה, משתתפי הסדנא מקבלים הדרכה מפורטת כיצד להכיל כאב במידה, כיצד למנוע הצפה, וכיצד להיעזר בתומך השבועי לצורך כך. אין חשיפת פצעים או קריעת פנימית חסרת זהירות ללא מקדמי בטיחות בסדנא, וגם משתתפים שעוברים סערה פנימית, מקבלים מראש ומבעוד מועד את הכלים להכיל אותה באופן שלא ייגרם להם כל נזק.
לאורך כל הסדנאות שהתקיימו עד היום, לא היה אף אחד מהמשתתפים שנשאר עם "פצע פתוח ולא מטופל" אלא אם כן בחר לשמור בסוד את העובר עליו ולא לפנות ולקבל עזרה הן במהלך הסדנא והן בפרטיות אצל התומך.
5. באיזה רשות אתם מלמדים נשים? מי שצריך להנהיג וללמד את אשתו זה הבעל בלבד. ובכלל ממתי נשים צריכות ללמוד תורה?
לפני שניגש לדון בשאלה, נביא את לשון ההלכה בעניין. כותב השולחן ערוך: "אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוותה, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה. במה דברים אמורים? בתורה שבעל-פה. אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם לימדה אינו 'כמלמדה תיפלות'" (יורה דעה, הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף ו). ומוסיף הרמ"א שם: "ומכל מקום – חייבת האישה ללמוד דינים השייכים לאישה". כמובא בהלכה זו, מותר לנשים ללמוד תורה, אבל הדבר אינו מומלץ. בעיקר מדובר כאן בלימוד הגמרא, שהוא לימוד של סברא ועיון. היו כמובן יוצאות מן הכלל הזה שכן למדו, אבל למעשה הכיוון ברור: לא לזה הנשים זקוקות.
מה כן צריכות וחייבות הנשים ללמוד? "דינים השייכים לאישה". פשוט, שמה שמוטל עליה לקיים, צריכה האישה ללמוד, אם לא כן – מנין תדע? אחד המקורות לדין זה מופיע בתורה: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים ל"א י"ב). ומבאר רש"י (על פי האמור במסכת חגיגה דף ג): "האנשים – ללמוד, והנשים – לשמוע". "ללמוד" כלומר להשכיל ולהבין טעמי כל דבר וסברותיו, ו"לשמוע" כלומר לקבל את המידע התורני הנחוץ להן. וכותב אור החיים הקדוש על פסוק זה: "למען ישמעו – פירוש שישמעו מצוות התורה שחייבין הם לעשות. ודבר זה שווים הם בו, שגם הנשים חייבות במצוות לא תעשה ובמצוות עשה שאין הזמן גרמא".
ובכן, נפסק להלכה, שאלו הם הדינים והנושאים השייכים והמוטלים על האישה ללמוד בדיוק כמו האיש: מצוות לא תעשה ומצוות עשה שלא הזמן גרמן. וכותב ה'ביאור הלכה' במשנה ברורה סעיף א, בשם ספר החינוך, שיש שש מצוות עשה מן התורה שקיומן תמידי (ומובן שהן בגדר ש'אין הזמן גרמן'), וכלשונו: "לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה ואין קץ למתן שכרן", והן: אמונה בקיום ה', שלילת האמונה באלוהותו של שום נברא, ייחוד ה' (דהיינו האמונה שהכול נמצא תחת השגחתו ועינו הפקוחה), אהבת ה', יראת ה', ושלילת כל מחשבת כפירה.
מצוות אלו הן מצוות "רוחניות", מצוות התלויות בלב. הן מוטלות על האישה כמו על האיש, וכשם שחובתה ללמוד כל דין השייך לה למעשה, כך חובתה ללמוד גם דינים ועניינים השייכים למצוות תמידיות אלו. דומני, שכל הנושאים של התפתחות רוחנית, קרבת ה', אמונה וביטחון וכיוצא בהם, כלולים בשש מצוות עשה אלו. נמצאנו למדים, בטרם נרחיב על כך את הדיבור, שאכן אין אלו "מותרות" ו"שיגעונות" של נשים, כי אם חובה הלכתית גמורה המוטלת עליהן ועל הגברים באותה מידה.
מי אמור ללמד את הדברים הללו? מי אמור למלא אצל הנשים את המצברים הנחוצים כל כך לקיום כל המצות כולן? מובן שישנו מענה ראשוני, בסיסי ואוטומטי, 'הבעל שלך יענה לך'".
נכון שמוטב, כמו בכל עניין הלכתי, שבענייני עבודת ה' ותיקון הנפש יהיה הבעל "המדריך הרוחני" של אשתו. אבל אם הוא אינו מסוגל להיות כזה, האם "פקע" חיובן של שש המצוות?
מי שנשואה לבעל שאינו בקי בהלכה, האם היא יכולה לזלזל בהלכות בטענה 'בעלי אינו יודע'? ודאי שלא. היא תלך, מן הסתם, ותלמד מתוך ספרים, בשיעורים מפי רב או מפי רבנית את החומר החסר לה, והוא הדין בענייננו.
לימוד והשתלמות במצוות אלו, למעשה, חשובים ונחוצים יותר מלימודים רבים אחרים שאנו עוסקים בהם, והשלכותיו של הלימוד הזה מביאות אור לכל החיים.
כבר כתב הרמח"ל בהקדמת ה'מסילת ישרים', על חובת הלימוד הזה ועל נחיצותו: "אם לא נסתכלנו ולא עיינו מה היא היראה האמתית ומה ענפיה, איך נקנה אותה ואיך נימלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מלבנו? האהבה – כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה, איך נמצאה בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו, אשר יוליד בלבנו הדבקות הזה? איך תיטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני? והמידות כולן, הצריכות כמו כן תיקון והישרה, מי יישרם ומי יתקנם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול?"
היום יש, ברוך ה', שפע של שיעורים, ספרים ודיסקים בענייני עבודת ה' ותיקון המידות, והם זמינים לנשים בדיוק כמו לגברים. צריך רק לחפש ולבקש עד שמוצאים מה באמת מעודד ומחיה, מה נותן כלים ועצות מעשיות לחיים, מה מרומם את הנפש ומה מחנך באמת לאהבת ה' וליראתו. ובזה, בלית ברירה, אנו עוסקים בכל השיעורים והפעילויות לנשים. אין כאן כל כוונה לבידור ובטח ובטח שלא כתחליף לסמכות של הבעל. אדרבא, המסר הברור שאנו מנסים להעביר בכל השיחות והסדנאות לנשים הוא אחד – לפני הכל עומדים בעלך וילדייך! רק זו היא משימת חייך וכל מה שאת לומדת ומבינה מכוון לנקודה הזאת!
מיותר לציין שגם בסוגיה עדינה זו של לימוד ופעילות לנשים אנחנו מתייעצים עם גדולי תורה והלכה. וכבר כתבו בעניין זה: "אל תהי צדיק הרבה". ראית אישה טובעת בנהר – אל תאמר אנוס ולא אראנה" (ספר היראה לרבינו רבי יונה מגירונדי סעיף פ"ה) והורו לנו הפוסקים שטביעה וחולשה רוחנית איננה שונה בעניין זה מטביעה בנהר ממש.
ולגבי באופן אישי – ברור שקיבלתי היתר ללמד נשים, גם בשיעורים וגם בסדנא, על ידי הרבנים הפוסקים שאיתם אני מתייעץ.
6. איך זה קורה שבסדנא חושפים עבירות שעשו?
באופן עקרוני אין לנו שום עניין בסדנא בחשיפה של עברות. הסדנא עוסקת בהכרת העולם הרגשי של עצמנו על מנת להתקרב אל השם. מועטים הם המקרים שבהם אנשים הזכירו עבירות שעשו, ובמידה וזה קורה, מי שמספר על עבירות שעשה מקבל הנחיה ברורה מאיתנו כתנאי להמשך השתתפותו בסדנא – שיפסיק מיידית לעשות את אותם מעשים. ברוך השם רבים שעברו בסדנא הפסיקו בעקבות הסדנא התמכרויות שונות כגון שימוש בסמים, ביטויי כעס או תוקפנות כלפי הורים או בני זוג וכן הלאה.
ובעניין הדין לספר חטאיו לאחרים בכדי שיורו לו דרך תשובה מובא בגמרא (יומא פו,ב): "אמר רב יהודה רב רמי כתיב (תהלים לב): "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" וכתיב (משלי כח): "מכסה פשעיו לא יצליח" לא קשיא הא בחטא מפורסם, הא בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן – בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן – בעבירות שבין אדם למקום.
להלכה יש פוסקים כרב נחמן, וכתבו שבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עברות שבין אדם לחברו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעברות שבין אדם לחברו, אבל בעברות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילן, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם, וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ה, והוא כתי' רב נחמן, עי"ש בלח"מ. ועי' חיבור התשובה עמ' 200 שתי' זה הוא לדעת כל הפוסקים, ועי' ב"ח תרז שגם הרי"ף והרא"ש והסמ"ג פוסקים כרב נחמן).
ויש מהראשונים פוסקים אף כרב וכתבו שעברות המפורסמות ומגולות, אף על פי שאינן בין אדם לחברו, צריך לפרסמן, שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים הראב"ד בהשגות שם, ועי"ש בלח"מ שפוסק כשני התירוצים, וכן בשערי תשובה לר"י שער א סי' יח כתב כשני התירוצים. ועי' כ"מ שם שאף הרמב"ם סובר כן, אלא שלהרמב"ם אין מצוה לפרסם חטא מפורסם שבין אדם למקום, אבל גם עזות פנים אין כאן כמו בחטא שאינו מפורסם.
וכן כתבו ראשונים שהעושה עברות בפרהסיא מחלל את השם וחייב להתאונן ולהתאבל עליהן לפני בני אדם לקדש את השם, ומפרשים כן את הכתוב "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך", כלומר אחרי שובי ממה שלא נודע לכל נחמתי, היינו התחרטתי בפני עצמי על מעשי, אבל אחרי הודעי שנודעתי לבני אדם והתפרסמו עונותי.
והנה בשער הציון (סימן תרז סק"ג)- האריך בדבר ההלכה בזה ונביא את עיקר דבריו "והנה מדסתמו כולן משמע דאפילו בעבירות שבין אדם למקום שרי, וכן מוכח מן הרמב"ם בפרק ב מהלכות תשובה הלכה ה', ועיין שם בהגהת הראב"ד שדעתו לצדד להקל ביותר מזה. ועיין בביאור הגר"א משמע דסבירא לה להלכה דאפילו בחטא מפורסם אסור לאמרו בקול רם, אולם דעת הרמב"ם בזה דאפילו באינו מפורסם גם כן שרי, ונכון גם כן לעשות כן, ע"ש":
אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן מז): "אשר על כן מסתבר דבחטא מפורסם לא חשיבא מיעוט כבוד שמים מה שעוד הפעם יתפרסם"
"לספר מחשבותיו למורה דרכו או לרבו- לספר כל פעם לפני המורה לו דרך ה', ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד התורה הקדושה אשר היצר הרע מעלה אותן על מוחו וליבו, הן בשעת תורה ותפילה, הן בשכבו על מטתו והן באמצע היום, ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה, ונמצא ע"י סיפור הדברים- שמוציא מכח אל הפועל, משבר את כח היצר הרע שלא יוכל להתגבר עליו כל כך בפעם אחרת. עוד ירויח עצה הטובה אשר יוכל לקבל מחברו שהוא דרך ה', והוא סגולה נפלאה".
7. שמענו שאנשים עוברים הפחדות בסדנת שקוף
הפחדה פירושה: "אם לא תעשה כך וכך יקרה לך כך וכך", ומשפטים מהסוג הזה מעולם לא נשמעו בשום סדנא.
אמנם אנשים אכן חווים פחד, בפרט בתחילת הסדנא.
הפחד שמתעורר באנשים שבאים לסדנא הוא הפחד לפגוש את עצמם. לפי הבנתנו הפחד הזה נובע מהתפישה השגויה שמה שיגלו בתוכם הוא רע ומפלצתי. אבל זהו פחד דמיוני, כי כל אחד מאיתנו הוא באמת טוב ולא רע. מצער לגלות כמה בהלה מתעוררת מגילוי רגשות ומגילוי של הילד המסכן שבתוכנו שלא מרגיש שהוא שווה משהו. לצערנו, קורה לעיתים שאדם לא מבין את הפחד שמתעורר בו מפני שינוי והוא משליך החוצה על מי שעומד מולא את החוויה האישית שלו ואומר: "ה ו א מפחיד אותי"
8. איך אתם עושים כזה דבר ללא ביקורת הלכתית ותורנית?
אנחנו מתייעצים על כל נושא עם הרב ישראל אסולין, שנוכח בעצמו בסדנאות ומלווה את התנהלותן באופן צמוד וקבוע. הרב ישראל הוסמך לרבנות על ידי רבה של ירושלים הרב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי לישראל הרב הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א ועוד. הרב ישראל מכהן כעת כראש ישיבה, ראש כולל ורב פוסק לקהילת "שבת אחים" בעיר מודיעין.
9. מה הסיבה לסודיות ולחשאיות סביב מה שקורה בסדנא?
אין כל סודיות וחשאיות סביב נושאי הסדנא. כל מה שנאמר ונלמד שם יכול להיות מפורסם ומופץ לכל דורש. יוצא מן הכלל הזה הם דברים אישיים שנאמרים על ידי אנשים בסדנא שמספרים על עצמם. דברים מהסוג הזה אנו חוזרים ומציינים שהתורה אוסרת באיסור חמור לספר לאחרים, וזוהי הנחיה הלכתית ברורה שכל אחד בסדנה מתחייב לה.
10. מי אמר שמותר לעסוק בעניינים נפשיים בקבוצה?
עיין בצעטיל הקטן הנהגה י"ג, וכן בבני מחשבה טובה של האדמו"ר מפיאסצ'נה ובעוד מקומות בספריו, מובא עניין החבורה ובכללם ההתעסקויות המשותפות בבעיות שרוצים לעבוד עליהם. גם ה"ועדים" מיסוד בעלי המוסר היו מושתתים על כך.
וכן כתב הרמח"ל: "ואין טוב לאדם, אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו את עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר" (מסילת ישרים סוף פרק כ"ג)
11. האם זה לא מסוכן להיכנס ככה לכאב? האם זה לא מסוכן לגלות רגשות?
רוחות נושבות בעולם: "אתה חלש. תיזהר מהתמודדות. אין לך כוח. אבל רבינו מאמין בטוב של כל אחד מאיתנו. הוא מאמין שיש לנו כוח ושנצליח בכל משימות חיינו. "חדלו להיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם". אלא שכדי לזכות לתיקון הנפש, כדי להצליח במשימות חיינו, אין לנו כל ברירה אלא לעבור דרך בכאב שלנו. "והכלל שעיקר בחינת התשובה שצריך להשיב ולהחזיר ולהעלות גם הדרך השמאל אל שורשו כנ"ל. וזה נעשה על ידי ששב והולך ועובר באותן הדרכים הנ"ל כי על ידי זה מעלה החיות משם דהיינו ניצוצות הקדושים שנפלו לשם על ידי עוונותיו משיב אותן לשורשם שהוא בחינת תשובה" (ליקוטי הלכות פורים א' ג')
להכיר את הכאב האמיתי שלי, להתמודד איתו ולעבור דרכו, זוהי העבודה שאנו אמורים לעשות כל יום בשעה התבודדות. "ושאר כל היום יהיה בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה). את העבודה של חשבון הנפש ותשובה רבינו מכניס למסגרת קבועה ומצומצמת ומזהיר שלא נעסוק בזה כל היום. "כִּי לֵב נִשְׁבָּר יָקָר מְאד מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ וְהָיָה טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר כָּל הַיּוֹם, אַךְ אֲנָשִׁים כְּעֶרְכְּכֶם יְכוֹלִין לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְעַצְבוּת עַל כֵּן צְרִיכִין לְיַחֵד אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר דְּהַיְנוּ לְהִתְבּוֹדֵד וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ יִהְיֶה רַק בְּשִׂמְחָה וְעַל זֶה הִזְהִיר אוֹתָנוּ כַּמָּה פְּעָמִים לְהִתְאַמֵּץ וּלְהִתְגַּבֵּר שֶׁלּא יִהְיֶה לָנוּ לֵב נִשְׁבָּר רַק אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם, וְעַצְבוּת כְּלָל לא וּשְׁאָר כָּל הַיּוֹם יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה" (שיחות הר"ן מ"א) יתכן ויש אנשים או מצבים שנמצאים במצב שלא מתאים להם בכלל להיכנס ללב נשבר, והם צריכים רק "אינפוזיה" של התחזקות ושמחה. ובוודאי לאנשים כאלה אנחנו ממליצים לא להיכנס לכאב בשלב הזה. כל האמור מתפרש בדברי חכמינו על דברי קוהלת: "דאגה בלב איש ישחנה" (קוהלת י"ב כ"ה) שפירשו: "דאגה בלב איש ישחנה" רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים" (יומא ע"ה) והנה כאן נמצאות בדיוק שתי האפשרויות לרווחה נפשית. האחת – לפתוח את הלב ולדבר על מה שמעיק על האדם. והשניה – להדחיק ולהסיח את הדבר מדעתו. ומאחר שכלל נקוט בידינו הכלל ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ואם כן שתי הדעות נכונות וקדושות, מה שנותר לנו זה רק לברר עם כל אדם מה נכון לו כרגע – לדבר ולפתוח או להדחיק.
מקורות רבים מאד נמצאים בדברי רבינו ותלמידיו על ההכרח להתמודד עם מרירות וכאב. בגלל החשיבות הרבה שאנחנו מייחסים לעניין הזה נביא כמה מהם בקצרה:
"כִּי כָל אֶחָד לְפִי נִשְׁמָתוֹ וּלְפִי עֲבוֹדָתוֹ כָּךְ יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"ע)
"מי שבועט ביסורין כאילו אומר לא-ל סור ממני" (ספר המידות המתקת דין חלק ב' סעיף ח')
"כָּל הָרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב צָרִיךְ לְהַפְקִיר כְּבוֹד עַצְמוֹ וְלִסְבּול בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים הַרְבֵּה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוד בָּזֶה מִתְרַחֵק, וּבְוַדַּאי רָאוּי לְהַרְחִיקוֹ מֵאַחַר שֶׁרוֹצֶה עֲדַיִן בְּכָבוֹד, כְּדֵי שֶׁלּא יְקַלְקֵל אֶת הַנְּעִימִים וְכַנַּ"ל. וּמִי שֶׁחָפֵץ בְּהָאֱמֶת רוֹאֶה אֶת הָאֱמֶת וּמִתְקָרֵב עַל – יְדֵי יִסּוּרִים וִיגִיעוֹת וּבִזְיוֹנוֹת, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב וּלְהִתְתַּקֵּן כִּי אִם עַל – יְדֵי זֶה. מֵאַחַר שֶׁעִקַּר פְּגַם הַחוֹבְלִים נִמְשָׁךְ מִפְּגַם הַכָּבוֹד. עַל – כֵּן צָרִיךְ עַתָּה לְבַטֵּל כְּבוֹדוֹ לְגַמְרֵי וְלִסְבּול בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים, וְאָז יִזְכֶּה לְהִתְקָרֵב וְלִטְעום קְצָת מֵהַנְּעִימוּת נועַם הַתּוֹרָה" (ליקוטי הלכות מנחה ו' ו')
"כִּי אַחַר הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה, דְּהַיְנוּ עֲזִיבַת הַחֵטְא שֶׁהוּא בְּחִינַת הַפְסָקַת הַדַּם נִדּוֹת, עֲדַיִן אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב תֵּכֶף לַה' יִתְבָּרַךְ, עַד אֲשֶׁר יִצְטָרֵף וְיִתְלַבֵּן וְיִשְׁמור עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא כַּמָּה יָמִים, כְּדֵי שֶׁעַל – יְדֵי זֶה יְגָרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהָיְתָה נֶאֱחֶזֶת וְתִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְאָז הִיא רְאוּיָה לְטָהֳרָה גְּמוּרָה וְלִזְכּוֹת לָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ, כִּי תְּחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת הִיא הִתְרַחֲקוּת, וְצָרִיךְ לִסְבֹּל צַעַר שֶׁל אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין שֶׁל הַהִתְרַחֲקוּת שֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹכָחָה שֶׁהִיא בְּדֶרֶךְ בִּזָּיוֹן, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמּוֹכִיחִין וּמְיַסְּרִין אוֹתוֹ בְּבִזְיוֹנוֹת וְהִתְרַחֲקוּת כַּנַּ"ל, וּבְזֹאת הַתּוֹכָחָה נִתְגַּלֶּה הַחֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְזֶה שֶׁכָּתוּב, "מוּסָר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקוץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהָב ה' יוֹכִיחַ וְכוּ'". כִּי הַתּוֹכָחָה וְהַיִּסּוּרִין הֵם אַהֲבָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּהַתּוֹכָחָה" (ליקוטי הלכות נידה א' א')
"אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הַשָּׁלוֹם כִּי אִם עַל יְדֵי מְרִירוּת, רַק שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו וְאֵינוֹ שׁוֹלֵחַ עָלָיו מְרִירוּת כְּפִי עֲווֹנוֹתָיו הָרַבִּים שֶׁלּא הָיָה יָכול לִסְבּול. רַק שׁוֹלֵחַ עָלָיו מְרִירוּת כְּפִי יְכָלְתּו. וְהַמְרִירוּת שֶׁצְּרִיכִין לִסְבּול הוּא בְּכַמָּה בְּחִינוֹת, כִּי הַרְבֵּה צְרִיכִין לִסְבּל מְרִירוּת מַמָּשׁ מֵרִבּוּי הַמְנִיעוֹת וְהַסִּכְסוּכִים לְהִתְקָרֵב לִנְקֻודַּת הָאֱמֶת, וּמְנִיעוֹת מֵחֲמַת פַּרְנָסָה וְלִפְעָמִים יִסּוּרֵי הַגּוּף אוֹ מִבָּנִים חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם הַקֻּשְׁיוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים הַמְעַקְּמִין אֶת הַלֵּב שֶׁצְּרִיכִין לִבְרוחַ מֵהֶם. וּבְכַמָּה אֳפָנִים זֶה הַמְרִירוּת קָשָׁה מֵהַכּל, כִּי הָעִקָּר לְשַׁבֵּר מְנִיעוֹת הַמּוחַ שֶׁבָּא מֵחֲמַת הַקֻּשְׁיוֹת וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב. אֲבָל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמוֹ לְהִמָּלֵט מִבְּאֵר שַׁחַת וּמִטִּיט הַיָּוֵן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּסְבּל מְרִירוּת אֵלּוּ כְּפִי בְּחִינָתוֹ, וְאָז יִזְכֶּה לְשָׁלוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת קֶשֶׁר וּכְלָלִיּוּת הָעוֹלָמוֹת שֶׁהֵם כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל. אֲבָל צְרִיכִין לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁה' יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ הַמְרִירוּת בְּרַחֲמָנוּת וּמַשְׁלִיךְ כָּל חַטּאתָיו אַחַר גֵּווֹ וְאֵינוֹ שׁוֹלֵחַ לוֹ מְרִירוּת כְּפִי עֲווֹנוֹתָיו רַק כְּפִי יְכָלְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם בַּסִּימָן הַנַּ"ל. אֲבָל עַל כָּל פָּנִים בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּסְבּל זֶה הַמְרִירוּת" (ליקוטי הלכות נטילת ידיים לסעודה ו' סעיף י"ז י"ח)
רבי נתן מדגיש ומבאר כי כאב קדוש (של יראה) מביא חיים ולהיפך להיפך: "איש כשר מאחר שמאמין באמת, ועקר תקוותו הוא לעולם הבא, על כן חייו טובים מאד. כי כל מה שעובר עליו הוא מאמין שהכל לטובה כדי להזכירו שישוב מעוונותיו או בשביל כפרה על עוונותיו כדי שיזכה לחיי עולם הבא לטוב הנצחי וכיוצא בזה. ואפילו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום אפילו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת (משלי י כז): "יראת ה' תוסיף ימים": ותדע כלל זה, כי כל היראות וכל היסורים שיש לאדם הם מקצרים ומכלים ימי חייו. ועל כן אלו הקלי עולם העוסקים בחקירות חייהם אינם חיים כלל, כי היסורים והדאגות שלהם מכלים חייהם כנ"ל. אבל כל היראות וכל היסורין שיש לאדם מחמת יראת ה' הם מוסיפים ימים וחיים בבחינת "יראת ה' תוסיף ימים". וגם אלו היסורין שיש לאדם מחמת שעבר איזה פגם או עברה חס ושלום ומתחרט על זה ויש לו צער גדול מזה, אלו היסורים הם בחינת "יראת ה' תוסיף ימים" כי היסורין שלו הם מחמת שמתירא מהשם יתברך, הן מחמת רוממותו יתברך או מחמת יראת הענש. ואיך שהוא על כל פנים הוא בכלל יראת ה' כי הכל מיראתו יתברך ועל כן היא מוספת ימים כנזכר לעיל" (שיחות הר"ן ק"ב)
אז מה אנחנו אמורים לעשות עם הכאב הזה? קודם כל להכיר בו. לא לברוח ממנו, לא לומר שהוא לא קיים, לא לנסות לחנוק אותו או לפתור אותו. פשוט להודות בקיומו ובעוצמתו.
ושורש כל הכאבים זה הכאב על חוסר הקשר, על הניתוק. כאב על הריחוק שלנו מעצמנו, מתכליתנו, מהקרובים לנו, מאלוקים. כך מגלה רבינו בתורת "איה": "וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ"
כשאדם מבודד את הכאב ומזהה אותו הוא עצמו הופך לכוח מניע. הוא משנה צורה והופך לרצון בוער. ואם הרצון ממשיך לבעור, אדם מתחיל להמריא אל החזון שלו, אל התכלית שלו.
חשוב לדעת שיש הרגשות מזויפות שמתחפשות לכאב ומופיעות במקומו. ואדם חייב לזהות אותן ולהיפטר מהן. תחפושת אחת היא הרחמים העצמיים של "כמה אני מסכן, למה זה קרה לי?" אבל צריך לדעת שכאב הרחמים העצמיים הוא לא שלו. הקליפות שלו, כלומר החלקים החיצוניים והזרים לנשמתו שבהם עטופה נפשו, לא רוצות להיפרד ממנו וכואב להן מאד. ואז הן משדרות אליו את הכאב כדי שיכאב את כאבן ובגלל ההזדהות הזאת הוא מרגיש מסכן, אבל הן המסכנות והכואבות והוא באמת חופשי מכל זה. הכאב המדומה הוא הדבק שמשאיר את הקליפות בתוכך. והכאב הטהור הוא שמסלק אותן.
ועוד הבדל אחד מאד מהותי. הכאב הטהור הוא מתנה עצומה מאת הבורא לשמור את המערכת שלך נקייה והכאב המדומה הוא הדרך של הקליפות לינוק חיות מהכאב שלנו ולתת להם קיום. האחד מטהר והשני מזהם. ומי שלא מבחין ביניהם דועך כמו נר. הפחד מהכאב מסתיר את הרצון. כשאין רצון גלוי נעלמת החיות. כשאין חיות נמשכים לעבירות ומחפשים שינוי במציאות החיצונית.
צריך להסכים עם הכאב ולא להילחם בו. לנקות אותו מפתרונות ואשמים. ובעומק – ההסכמה עם הכאב היא הסכמה עם האנושיות שבנו – חוסר הוודאות והחולשה. ואז יש מקום לאלוקים להיכנס.
כולנו מפחדים מהכאב, זה נראה לנו אויב מסוכן. אבל זו לא האמת. הכאב לא מסוכן. אבל הפחד מהכאב הוא מסוכן, כי הפחד הזה מונע מאיתנו לטפל בכאב ואז הוא מצטבר בפנים ומוכחש, גורם לך לעבור לתפקוד אוטומטי והופך לשיטה. זה כמו מישהו שיש לו קוץ ברגל ובגלל שזה כואב לו הוא מתחיל ללכת עקום. בסופו של דבר זה לא כואב, אבל הוא כבר כל כך הרבה זמן הולך עקום עד שנדמה לו שאין לו שום בעיה. עד שמגיעים כאבי גב, עד שפעם אחרי פעם הוא רוצה ללכת ימינה ומגיע שמאלה. אבל הוא מסביר לכולם שככה הולכים, אין דרך אחרת ללכת. הוא גם ילעג ויבוז למי שהולך ישר. העיוות נהיה שיטה והשיטה הופכת לרוע.
אז לפני הכל צריך לטפל בכאב. לא צריך לחפש אותו בנרות. הוא תמיד שם בפנים, אצל כל אחד. רק צריך להפסיק לברוח ממנו. אכילה מיותרת, דיבורים מיותרים, שעות עבודה מיותרות, נתינה מופרזת – כל אלו משתקים את הכאב. אם מפסיקים את הבריחה מיד הכאב מופיע ואפשר להתחיל לעבוד.
ואם מסכימים לחוות את הכאב שוב ושוב – בסופו של דבר מפסיקים לפחד ממנו. הוא מתגלה כמשהו שלא מתים ממנו, הוא מאבד את ההילה המפלצתית והמפחידה שאנחנו מעניקים לו, הוא נהיה נסבל יותר ויותר ואז הוא הופך לדלק של הרצון. אתה מפסיק להיות עבד של הפחד ואתה יוצא למרחב חדש, שבו הכל אפשרי. ואז – סוף סוף אתה יכול לבחור באמת, כי ההתנגדות לכאב חוסמת את הבחירה. ועיקר הבחירה היא לבחור פרשנות חדשה למציאות שלך. כשיש כאב מוכחש המציאות והפרשנות הם דבר אחד ואז אין לבן אדם בחירה כי הפחד משתק אותו והוא בכלל לא בנקודה של לראות מה עומד מולו. הוא משקיע את כל הכוח שלו כדי לברוח מהפחד עד שאין לו עוד כוח לגלות שאין ממה לפחד. הוא לא יודע שבעצם המלחמה נגמרה מזמן. הנאצים מתו. אין סיבה יותר להסתתר במקלטים. אפשר לצאת אל אור השמש. בחוץ מחכים ידידים.
12. מאיפה אתם לוקחים את כל החיטוט והחפירות האלה?
כל פעם שרוצים להתבונן ולהכיר את עצמנו מיד שולפים את המילה המפחידה "חפירות". אבל האמת היא שהתבוננות על עצמנו היא ראש ושורש לכל תיקון המידות ועבודת השם ומוזכרת כתנאי בסיסי להתקדמות אצל כל גדולי שיטת המוסר וגדולי החסידות. לשם דוגמא נביא חלק מן הפרק "בביאור חובת הזהירות" שבו פותח הרמח"ל את ספרו "מסילת ישרים: "הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו.
ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה) "תכבד העבודה על האנשים" וגו', שהיה מתכוון שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא
עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמומיות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. והוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א): "שימו לבבכם על דרכיכם". ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו'): "אל תיתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הינצל כצבי מיד" וגו'. וחכמינו ז"ל אמרו (מועד קטן ה): "כל השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא".
מעניין לגלות שבשתי התורות הכי מרכזיות בליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב ותורה י"ב בחלק ב', מדבר רבינו על החובה להסתכל על עצמו, ובשני המקרים הוא מספר לנו שמה שנגלה בשלב ראשון הם דווקא הדברים הכואבים: "וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצוא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב" (רפ"ב)
"וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתו" (י"ב בחלק ב')
13. האם הנושא של "הילד הפנימי" הוא קרדינלי אצלכם?
כל מה שאנחנו אומרים בסדנא זה רק המלצות. אין לנו שום עניין שעליו אנחנו אומרים: "כזה ראה וקדש". כל אחד יכול לקרוא לזה באיזה שם שהוא רוצה. העיקר זה לא המינוחים אלא שכל אחד יזכה להכיר את עצמו יותר טוב, לעודד את עצמו להשתנות ולהתקדם, להתקרב לעצמו, לאשתו, לילדים שלו, לקדוש ברוך הוא, לתורה ומצוות, לעם ישראל.
15. בשביל מה בכלל צריך להתעסק בעבר? מה שהיה היה.
מצד אחד מה שהיה היה אבל מצד אחר מה שהיה עדיין קיים בתוכנו ומשפיע באופן מאד חזק על כל מה שאנחנו עושים. גם אם זה לא מורגש, זה קיים ומשפיע. ואם נזהה את מה שקרה לנו בעבר, ניטיב להכיר את עצמנו ותתאפשר לנו בחירה חדשה במקומות שלא היינו מודעים להם.
את תפישות העולם וההתנהגויות שלו מסגל האדם כבר מילדותו, בהשפעת הקרובים אליו, כפי שכותב הרמב"ם ב"שונה פרקים": "ומפני שאין אדם בטבעו בתחילת עניינו בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק שמיני, והוא ירגיל בלי ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו" (פרק רביעי). רבי נתן בליקוטי הלכות מלמד, שכדי שאדם יוכל לעשות תשובה האמיתית על מעשיו, הוא צריך להתבונן על עצמו ועל עברו ולראות היכן התחילה הסטיה מדרך הישר. רק אם יכיר את שורשו תפישותיו השגויות ומעשיו הרעים, יוכל לשנות אותן בשורש ולעשות תשובה שלמה. הנה דבריו בעניין זה: "וזה הדבר נעשה בכל דור ודור ואצל כל אחד ואחד מישראל כשעושה תשובה באמת כראוי. כי זה בחינת תשובה שמי שנוטה מדרך הטוב ובחר לעצמו חלק וגורל הרע ח"ו אזי אי אפשר לו שיתתקן וישוב לדרך הטוב כי אם על ידי תשובה, דהיינו שהוא מוכרח להצטרף ולהבחין בדרך ההוא שהלך בו בחינת תשובת המשקל כמובא לעייל, דהיינו שהוא מוכרח לשוב ולילך ולהיות בכל אותן הדרכים הרעים שהיה בהם מקודם. לשבר תאוותו ויטה מהם ויסור מהם וצריך לילך דרך כל הדרכים ההם עד אשר ישוב למקומו אל אם הדרך שורש שני הדרכים ששם כולו טוב ומשם והלאה מתפצלין ומתפרדין שני הדרכים" (ליקוטי הלכות פורים א' ג')
שאלות בעניין הקשר של שקוף לברסלב:
1. מה זה קשור בכלל לרבינו כל הסדנא הזאת?
מי שמעביר את הסדנא הם אנשי רבינו. תכני הסדנא הם תורות ועצות רבינו. מטרת הסדנא היא לחזק את הקשר עם רבינו. תוצאות הסדנא הן חיזוק עצום באמונה ברבינו ובקיום עצותיו. אנשים מתחזקים בקיום התבודדות יומית, באזמרה ולימוד זכות על עצמם ועל כל הסובבים אותם, הם מתחזקים באמונה בעצמם ובהנהגת השם את חייהם. הם מגלים את חשיבות כוח הבחירה וכוח הרצון שלהם. הם מפסיקים להיגרר להרגלים רעים של תאוות ומידות רעות. האם כל זה קשור לרבינו?
2. אם זה כל כך קשור לרבינו – למה רבינו לא דיבר על זה?
רבינו לא השתמש במושג "ילד פנימי". זה ברור. רבינו גם לא דיבר על "לוחמי התמורות". האמת היא שרבינו גם לא דיבר על "הצפה רגשית". מה שאני עושה מאז ומעולם זה לנסות ולתרגם את המושגים של רבינו לשפות שונות, למילים שיותר מובנות ויותר נקלטות באוזן של אדם בן ימינו. האם יש בזה פסול? ממה שהבנתי מתוך לימוד והעמקה בספרי רבינו ותלמידיו ומתוך התייעצות עם משפיעים בברסלב, לא רק שאין בזה טעם לפגם אלא יש בזה טעם לשבח. רבינו עצמו אמר על עצמו: "אני קנקן חדש מלא ישן". גם הוא הלביש רעיונות יהודיים ישנים ומקודשים בלבוש חדש ולעיתים לא מקובל של סיפורי מעשיות. מטרת ההלבשה הזו איננה חלילה להמציא משהו חדש או לחרוג מהדרך הישנה והטובה על כל פרטיה ודקדוקיה. מטרת הדבר היא להציג באופן חדש ומרענן ומעורר השראה דברים ישנים, כדי לגרום התעוררות מחודשת לתורה ומעשים טובים. על דרך זה השימוש במושג הילד הפנימי בא להקל על האדם להתבונן על עצמו ועל עברו, מתוך הבנה והכרה שמה שעבר עליו, למרות שכבר עבר, עדיין נמצא בתוכו ומשפיע על חייו. במילים אחרות אנחנו מדברים על הכרות עם הנפש או הרובד הרגשי שיש בנו.
איפה רבינו אמר שצריך להיות קרוב רגשית לאשה ולילדים? ואם לא נמצא את זה בדבריו האם נלמד מזה שאולי לא צריך בעצם קרבה רגשית?
איפה רבינו דיבר על יעוד, על הגשמה עצמית, איפה רבינו אומר שיש טראומות מהילדות שיכולות להשפיע על החיים? ואם הוא לא אמר את זה אז אולי זה לא נכון?
איפה בספרי רבינו הוא מדבר על חיזוקים חיוביים ועידוד מילולי לאשה ולילדים? האם בגלל שרבינו לא גילה דעתו בפירוש שצריך לתת חיזוק מילולי לאשה ולילדים אולי זה אומר שזה מיותר?
7. האם אין כאן הנמכה והקטנה של בני אדם וזה מעורר ריח רע בנשמות, שזה מה שרבינו דיבר בתורה ח' על תוכחה שאינה ראויה?
כפי שמובא בפוסקים גדר מצוות תוכחה עניינה: "הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך" (רמב"ם דעות ו' ז') בסדנא אנחנו לא עוסקים בתוכחה ולא מדברים כלל על חטאים, אלא על רגשות שיש לאנשים והדרך להתמודד איתם.
ומה שקורה בפועל בכל הסדנאות זה שרוב האנשים יוצאים מהסדנא עם אמונה חדשה בעצמם ובכוחות החיוביים שלהם, והם חווים את הריח הטוב והנפלא של נשמתם ומעשיהם הטובים.
8. האם לחפש את הרע בכל אחד זה לא ההיפך מ"אזמרה" ולימוד זכות שרבינו לימד?
בנוגע ל"אזמרה" ולימוד זכות על עצמו, רבינו עצמו מבאר שאזמרה אין פירושה להתעלם מהרע, אלא לעבור דרכו ולהמשיך פנימה אל הטוב. אם אדם מתעלם מהרע שבו, הוא לא באמת מאמין לטוב שבו. ואם הוא מסכים להתחיל להסתכל על עצמו, לזהות את הרע ולראות אותו בפרופורציה, אז מתחת לרע הזה (שלרוב נובע ממחשבות שליליות על עצמנו ולא משקף את מהותנו האמיתית) מתגלה טוב עצום. מי שמנסה לעקוף את החושך כדי להגיע לאור, לא מצליח להאמין באור. אבל מי שמצליח לעבור דרך החושך, זוכה לגלות תחתיו את מי שהוא באמת – עצם הטוב. הנה לשון רבינו שם בעניין זה: "וַאֲפיִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפול מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצוא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב. ואַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים ואֵין בּוֹ מְתום, הַיְינוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל-כָּל-פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּמצְוה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה". הטוב מאיר למרות הרע שמתגלה, ולא על ידי התעלמות מהרע.
10. איך כל זה מסתדר עם הציווי של רבינו ללכת בתמימות ובפשיטות?
רבינו לימד: "גם בתמימות אסור להיות שוטה" (שיחות הר"ן נ"א) ואם כן תמימות בוודאי אינה טיפשות או חוסר עומק. להתבונן פנימה ולהכיר את עצמך זה חוסר תמימות? בתורה א' בליקוטי מוהר"ן רבינו מדבר על התמימות והצדיק שמייצג אותה שם הוא יעקב אבינו. אמנם באותה תורה עצמה יעקב אבינו מייצג גם את החכמה. איך מסתדר חכמה עם תמימות? כפי היוצא שם מדבריו הדבר פשוט: תמימות היא שימוש מכוון בחכמה על מנת לברר מה תכלית האדם עלי אדמות. שימוש כזה בחכמה נחשב לתמימות ואילו שימוש בחכמה לכל תכלית אחרת נחשב לחוסר תמימות. "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו דבר". במה שנוגע לתכלית ולהתקרבות אל השם – צריך להתבונן ולחקור. בדברים אחרים אין מה לחקור. ומה נחוץ יותר לאדם לחקור מאשר להכיר את עצמו ואת מצבו, כפי שהבאנו גם מדברי המסילת ישרים ומדברי רבינו בשתי תורותיו המרכזיות "אזמרה" ו"איה": "וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצוא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב" (רפ"ב)
"וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתו" (י"ב בחלק ב') אבל להסתכל על עצמו – בוודאי צריך, וזוהי התמימות האמיתית.
שיעור של הרב ארז ברבבה
"לצאת מהדמיונות"-יום עיון הכנה לפורים לב הדברים- הרב ארז משה דורון ביד בנימין
סדנת התבודדות לגברים עם גידי דבוש והרב ארז משה דורון. חאן מרחב עם. 23-24/8
בערב הופעה אקוסטית של תדרים אחרים.
לפרטים לב הדברים
סדנת שקוף סדנת תמורה נפשית.
מתחילה הרשמה לקבוצות חדשות.
על חיילי דוד המלך מספר הפסוק בשמואל א': "וילך דוד משם וימלט אל מערת עדולם וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה. ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר ויהיו עמו כארבע מאות איש". והמלבי"ם מסביר: "כל איש מצוק"? "שיש לו מצוקת נפש פנימיית". דווקא אחד שנמצא במצוקה פנימית, בחיפוש, יכול להיות חייל טוב. וה"שם משמואל" מסביר שאיש מר נפש זה אחד שמר לו על מצבו הרוחני. מצוקת הנפש והמרירות הפנימית המלוות את נשמות הדור הזה אינן בהכרח דבר שלילי. אם רק יודעים לזהות את הכוחות הפועלים באדם ולנקות אותם מפסולת, הם יכולים להפוך למנוע חזק מאד, לכוח חיובי.
בתחילת המסע מרגיש כל אחד מאיתנו את עצמו שקוף לגמרי. כמו אוויר שכולם מסתכלים דרכו. אבל לבדידות של "אף אחד לא רואה אותי ואף אחד לא מבין אותי" יש תכלית. אם צוללים לתוכה ומפענחים את חידותיה, הופך ה"שקוף" ליצור אלוקי, שכל הצבעים משתקפים בו.
אין צורך עוד לבקש תרופות נפש בעולמות שזרים למהותנו האלוקית.
מתוך אוצרותיו המופלאים של אומן הנפש, רבי נחמן מברסלב, נחשפו ערוצי זהב מלאים חיות. עצות והדרכות לבני הדור הזה, איך להתרפא ממצוקות הנפש, ולתרגם את כולן למנוע רב עוצמה, שהופך את כל תחומי החיים למשהו אחר
לפרטים נוספים באתר "לב הדברים"
תדרים אחרים - סמינר לנשים
לצחוק, לבכות, להאמין
הזמן: יום רביעי כ"ז טבת תש"ע, 13/01/10, מ- 10:00 עד 17:00
המקום: אולם האירועים בקיבוץ צרעה.
אוכל: נא להצטייד בארוחת צהרים. כיבוד קל במקום.
עלות: 100 ₪ להשתתפות באירוע בלבד.
הנחה לתורמים לפעילות של לב הדברים על פי סכום התרומה
ההרשמה מראש חובה! האירוע ללא ילדים!
כיצד נוכל לפתוח פתח ולקרב את הגאולה ? הנקודות הטובות הן פתחי המחט שנפתח. נקודה טובה ועוד נקודה טובה- זה האור הקטן שלנו. וכשמצרפים נקודה לנקודה יוצרים שרשרת מופלאה של נקודות טובות לעם ישראל כדי שנקרב את הגאולה המיוחלת בחסד ולא בדין.
אז מה עושים? כל אחד ינסה למצוא משהו קטן, שיש לו רצון ויכולת לעשותו בלי נדר, כדי להוסיף זכויות למאזן של עם ישראל. קבלה פרטית ואפילו חד- פעמית למעשה טוב, מצווה, מחשבה טובה ..שתיזקף לזכות עם ישראל וגאולתו. ככל שיותר אנשים ירתמו למשימה יפתח לנו הקב"ה פתח עצום ונפלא.
כל אדם שרוצה ליטול חלק ביצירת שרשרת הנקודות הטובות לעם ישראל, ימלא פיתקה קטנה בה הוא מפרט את הקבלה האישית שלו וינסה להעביר הלאה פתקים נוספים לאנשים אחרים.
להמשך באתר "לב הדברים"
ביום שני, נר שלישי של חנוכה – כז בכסלו / 14.12.09
הנה קטע מתוך הספר "שקוף" שכותב הרב ארז משה דורון. בקרוב גם סדנת שקוף . הקטע מתוך פורום לב הדברים :
כדור של אש
"סיפרתי לך פעם שאבא שלי התאבד"
"לא"
"אז אבא שלי התאבד כשהייתי בן 10 חזרתי הביתה מהבית ספר וראיתי מלא אנשים ברחוב מתחת לבית. לא חשבתי שזה קשור אלי אבל כשעליתי הביתה ראיתי שכולם מסתכלים עלי במבט של איזה מסכן והבנתי שמשהו קרה".
"אתה שונא אותו?"
"לא"
"אז יש לך באמת בעיה"
"זה לא מצווה בדת לסלוח למי שעשה לך רע?"
"אתה לא יכול לסלוח לפני שאתה גומר לשנוא. זה סליחה מדומה. הכחשה של השנאה, ובעצם השנאה פועלת בתוכך ללא שליטתך בדרכים מאד מפלצתיות".
"למה אתה מתכוון הכחשה?"
"הכחשה זה אומר שאם אני אומר: הנה ג'וק! אל תגיד "זה פרח", כי אז הוא יכנס בינתיים מתחת לארון ועוד שלושה ג'וקים יבואו בעקבותיו. פשוט תגיד: נכון, ותהרוג אותו".
מה שקיבלת בעצם זה כדור של אש בתוך הנשמה. מי שמקבל כדור כזה כבר לא יכול להיות בן אדם רגיל. הוא מצטרף לניצולי שואה. ויש לו בעצם רק שתי בחירות. להיות שד או להיות מלאך.
להיות שד זה הכי פשוט. מתעלמים מכדור האש, מכל הכאב, הזעם, הכעס, היאוש והכפירה שהוא מכיל. קוברים אותו עמוק בפנים. מכחישים אותו לגמרי ומעמידים פנים שהכל בסדר. ואז האש פועלת בפנים. בשלב הראשון מאבדים אמון בבני אדם. בשלב האחרון היא שורפת את הלב והוא מת. וכמובן שלא רק בבני אדם הוא לא מאמין אלא גם בבורא. הוא אפילו לא יודע שמה שמניע אותו זה שנאה וטינה כלפי כל העולם. ואז האדם נהיה שד. מה שעשו לו הוא יעשה לאחרים. אפילו בלי יסורי מצפון ורגשות אשמה, שהרי אין לו לב. רצחו אותו הוא ירצח, היכו אותו הוא יכה, עינו אותו הוא יענה. החלישו אותו הוא יחליש. ישכפל את האש המזוהמת הלאה כנקמה לא מודעת בעולם ומלואו.
אבל יש אפשרות אחרת. לגייס אומץ ולהתבונן בכדור האש. לגעת בו בידיים חשופות, לגלות אותו ולהוציא אותו החוצה. לצעוק ולבכות את כל הזעם ואת כל השנאה עד שימוצו. בסוף נשאר הכאב הטהור. ומי שיש בו כאב נטול זוהמה של כפירה ויאוש, טינה או רחמים עצמיים, הכאב הזה עובר בו מכף רגל ועד ראש ומטהר אותו ברמה כזו, שכעת הוא יכול לשרת רק את הטוב. רק הרחמים שאין להם סוף עוברים דרכו והוא נהיה מלאך שאפילו מגע ידו או מילה מפיו יכולים לרפא ולהביא תקווה בלב כל שבורי לב.
יש כאב שמגיע כל כך לאט שלא מרגישים בו. הוא כך כך שקט, עד שהוא מצליח לצלול דרך צינורות הדם הכי דקים עד לעומקים. ושם, בלי שאף אחד יבין איך זה קורה, הוא מתחיל, כמו גידול סרטני, לשלוח זרועות, גרורות, שלוחות. מהר מאד הוא בונה מעצמה פנימית מכוערת ועכורה. מבחוץ עדיין קשה לאתר את קיומו. אבל משהו בפנים קומל. העיניים נעשות שקופות והקול שברירי. הצבעים מיטשטשים וחדות התמונה של הנפש האלוקית נשברת והולכת.
רק כשהוא אוסף פנימה טינה, אשמות ישנות, יאוש מצטבר, נקמה שלא מיצתה את עצמה, שנאה עצמית. רק כשאלו עוטפים אותו כרחם מפלצתי ומעניקים לו כוח – הוא פורץ החוצה. באלימות. בצעקה. בהרס.
ויש כאב שמגיע באחת. עוד לפני שהבנת מניין הוא נוחת הוא פשוט בוקע את הכל ומתפשט בבת אחת בכל הגוף. משתק את כל המערכות. מדמים כל מחשבה. ואז, רגע אחד בלבד לפני שגם הוא צונח פנימה ומתחיל להטיף ארס, אפשר ללכוד אותו ביד. ללכוד ולהביט בו. חכה רגע. מניין באת? מה שם לך ומה שליחותך?
ואז, ברגע שהוא מבחין שניתן לו שם, ברגע שהוא חש שאתה יודע שאינו אלא שליח, הוא נרגע. והרוגע הזה מונע הצטברות של לכלוך סביבו. הוא נשאר טהור. גם כשהוא צולל פנימה אתה מרגיש אותו כמו חומר חריף ומאד מדויק שנועד לרכך את הקשיחות הפנימית שלך, שנועד לסלק את הערפל וההכחשה שמטנפים לך את הדם. הוא שורף, אבל לא את מהותך. הוא מתפשט לכל מקום, אבל בגלל שהוא נראה לעין הוא לא מכווץ שום איבר. להיפך, כולם נפתחים לקראתו, כולם מחבקים אותו. שרוף אותנו, גואל. טהר את כל מה שלא באמת שייך לנו. אחינו אתה.
(המשך…)
בואו נשוב אל האוצרות שלנו, בואו ננסה בתמימות את העצה הפשוטה הזו. אפילו כשאין חשק, אפילו כשעצובים. אם נרים את הרגליים – הכול בסוף יתרומם. האמת הפנימית תתגלה, המוח ישתחרר, הדינים יתבטלו, אור יופיע.
"חדלו עוד להיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם", כך קורא אלינו רבי נחמן מברסלב.
יש לנו אוצרות חבויים, יש לנו כוחות עצומים, יש לנו עצות עמוקות ופשוטות איך להתמודד עם כל קושי שבעולם, אבל צריך להאמין באוצרות הללו, להשתמש בכל הכוחות, לקחת ברצינות את העצות.
אחת מעצותיו הגדולות של רבי נחמן היא השמחה.
לא רק לשמוח כאשר טוב לנו, זה לא חכמה.
לשמוח גם כשקשה לנו, גם כשנדמה שאין במה לשמוח.
לשמוח כעצה לגרש את העצבות, הדיכאון, הפחד, הספק.
אבל מה עושים כשלא מצליחים לשמוח? כשהלב אטום ומנותק, כשהמוח קהה וריק?
מה עושים כשיש לנו כל כך הרבה סיבות טובות להתעצב ולהצטער, האם זה לא קצת מעושה ואולי אפילו מגוחך, לשמוח, כשהכול סביבך בוער וקורס?
…לפעמים, בעיתים של חסד גדול, של עומק לילה ולב, כשהשקט מכבה את השאון העולמי ואת הדיו בלבבות, כאשר אפרוריות היום יום מתכווצת בבושה מתחת לשמיכת החושך, נזכרת הנשמה שטהורה היא. אינה חפצה עוד במלחמת מחשבות קודש וחול, רודפות זו את זו, נושכות זו את זו, עם הרבה חללים בשני הצדדים ובלי ניצחון לשום צד. ואז – רוצה האדם להיות גדול.
באחד מימי חודש מאי 1968 הדהד קול פיצוץ במורדותיהם המערביים של הרי יהודה. לכאורה, פיצוץ נוסף במחצבת הר טוב, שייעודה לספק חצץ לבניה. אלא שפיצוץ זה היה שונה בתכלית ממאות הפיצוצים שקדמו לו. הוא חשף פתח קטן לעולם קסום ונפלא, שהיה חבוי במעבה האדמה, נסתר מעין כל חי. בפיצוץ זה התחיל הפרק הנוכחי של מערת הנטיפים ב"שמורת אבשלום", קצת מעל העיר בית שמש.
מבחוץ אתה צופה על נוף בלתי מסעיר בעליל. שרידי מחצבה ישנה. הר גדול נגוס למחצה ומעליו מתדלדלים כמה עצים בסלע טרשי. חם מאד. לא המקום אליו היית יוצא לטייל וגם לא היית יכול לבלות בו יותר מזמן קצר. ואז מגיעים אל הפתח. שער בהר. אתה נכנס פנימה ונשימתך נעתקת. תוך דקות אתה עובר לעולם אחר, שלא ידעת על קיומו וגם לא הייתה לך שום דרך לשער שהוא נמצא שם, מתחת לרגליך. בחוץ הכול רותח. שלהי תמוז. אבל בפנים תמיד נעים. גם בחורף וגם בקיץ הטמפרטורה איננה משתנה.
לצייר הגדול יש את כל הזמן שבעולם. והוא משרטט ומתכנן כאן קוים ונתיבי זרימה, תנועה וקצב. מלאכת מחשבת של פירורי סלע צהוב ולבן ואדום וטיפות מים שמתמזגים זה עם זה יום אחרי יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, עידן אחרי עידן. נוטפים מלמעלה ועולים מן הארץ, נפגשים ונפרדים, מתאחדים לעמודים, לקירות, למסכים. מגלים טפח בריכות צלולות, ומסתירים טפח חביונות נסתרים. אלפי אופנים של משחק צורה וצבע. מירקם מדויק של אבן ומים, אטימות ושקיפות, קושי ורכות. פאר ומלכות מהווים רקע לצניעות ועדינות.
המים שואלים והסלע משיב. נטיפים מבארים את דרכם וחלל המערה מקשיב. שיחה מתמשכת דורות. מה שנגלה לעינינו הוא רק מה שכבר סוכם, נחתם ונגמר בין המשוחחים. אל מלאכת שיחתם הם רוחשים כבוד, מתבוננים ביראה ובחשיבות על כל שאלה ועל כל תשובה, על כל קו ועל כל נתיב. יודעים הם היטב, מה שמתחיל כנטיית גרגר סלע דקה יהפוך לבסוף לקיר, מה שנראה כפרפור אחרון של טיפת מים בבריכה שמתחת אינו אלא פתיחה לחיים אחרים.
במקום הכי נמוך במערה, 60 מטר מתחת לפני הקרקע, עוד חביונות מים טהורים. ארבעים שנה לקח לטיפת הגשם לחלחל מבעד למסך האטום המפריד בינינו לבין השמיים. אבל היא חפרה וחתרה, חיפשה וביקשה מוצא, עד שלבסוף נתגלתה במעמקים, הצטרפה אל חברותיה בעולם הפנימי.
אל בריכה אחת נוטפים מן הקיר מי תמיד, אבל הבריכה לעולם אינה מתמלאת. רמז יש כאן, הד סמוי למה שקורה עוד למטה למטה ועמוק מזה, נסתר גם עתה מאין רואים. המים אינם נותרים כאן. שוב הם מפלסים דרכם מעבר לסדקים בסלע ושואפים יותר פנימה, אל מערת נטיפים אחרת, שאיש טרם ראה, אבל אין ספק שהיא ספונה אי שם, עידן ועידנים. מי יודע איזה ציורים מתחוללים שם? מי יכול לשער את גודל היופי הנחבא במעמקים.
…לפעמים כל כך חם בעולם הזה. לוהט. החיים נראים כמו מחצבה טרשית וחסרת הדר, שנגזר עלינו לחצוב בה חצץ לבנייה. יום רודף יום. פיצוץ רודף פיצוץ. כן, בוודאי שיש משמעות לכל זה, הלא אנו מייצרים כאן חצץ. חומר גלם חשוב. כאן הוא מקום העבודה, עולם הבחירה. אבל לפעמים זה מעייף ומתיש. לפעמים בא לבכות מרוב הנוף האפור, השגרתי והבלתי מסעיר של החיים. החיים של רובינו אינם המקום אליו היו בוחרים לצאת לטיול מרגש.
…לפעמים, בעיתים של חסד גדול, של עומק לילה ולב, כשהשקט מכבה את השאון העולמי ואת הדיו בלבבות, כאשר אפרוריות היום יום מתכווצת בבושה מתחת לשמיכת החושך, נזכרת הנשמה שטהורה היא. אינה חפצה עוד במלחמת מחשבות קודש וחול, רודפות זו את זו, נושכות זו את זו, עם הרבה חללים בשני הצדדים ובלי ניצחון לשום צד. ואז – רוצה האדם להיות גדול. לגדול ולגדול עד לשמיים. לגדל כנפיים עצומות ולדאות בהן מעל האוקיינוס. לראות הכל מלמעלה. להבין.
רוצה עיניים לאור המחבק ומרפא הכל. ידיים לקבל אותו ופה לאמור לו: אבא, חסרת לי זמן רב. כה רב. ולבכות.
לא סתם בכי. בכי שימיס את פלדת הגוף, שישטוף את ריח העשן שנדבק בו בשל בעירה ארוכה כל כך. שיקרע באחת את בגדי החול המביישים, ויחזור וילביש את נשמותינו באור הראוי להן – אור צח, לבוש מלכות, בגדי קודש.
…פתאום ראיתי בעיניים שהאפור הוא שקר. פתאום נכנסתי לעולם אחר כאן שהיה כאן תמיד, אבל נעלם, והתביישתי כל כך.
איך חשבתי שהנוף משעמם? כן, ככה זה נראה מבחוץ, אבל מי יודע מה קורה שם בפנים?
מה טמון בתוך המחצבות הטרשיות שלי?
איזה יופי שמור לי במעבה האדמה?
איזה הבטחה צפונה בתוכנו? ומתחת לה – עוד הבטחות כמוסות.
אולי מתחת למערת הנטיפים מסתתרת מערת אבנים טובות? גבישי איזמרגד? נטיפים כחולים של ספיר? קירות לבנים של יהלום?
עד מתי נאמין לחיצוניות?
עד מתי נשפוט את עצמנו ואת זולתנו לפי הערך הדל והקלוש של נכסינו, חכמתנו, יופנו, גבורתנו? הלא מה שיש בנו באמת, יקר, רענן, זוהר, מסתורי, עמוק, נמצא בכלל במישור אחר לגמרי. לא רחוק, אבל עמוק. לא בלתי מושג, אבל נסתר מעין.
רבי נחמן מספר לנו על יורדי הים שספינותיהם נשברו והם ניצלו ובאו אל מגדל אחד, שם ניהלו ביניהם שיחות עמוקות. "בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים.שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם" (סיפורי מעשיות. מעשה בשבעת הקבצנים)
העניות והדלות הרוחנית בה אנו שרויים היא פרי בחירתנו. יש בכוחנו לוותר עליה – בהחלטה אמיצה אחת. "חדלו עוד מלהיות עניים", קורא אלינו הנשר הגדול. "אל תאמינו למראה עיניים", מרמז לנו הצדיק ברחמיו הגדולים.
אפילו אם ספינותינו שבורות, אפילו אם גלי הים הטילו אותנו אל מגדל שכוח, הכל עדיין תלוי בנו. גם אם נכשלנו, מעדנו, נפלנו, גם אם חשים אנו אבודים, זקנים, תשושי כוח, כל זה אינו אלא אחיזת עיניים, צידם החיצוני של החיים בלבד.
מתחת לכל זה שמור לנו יופי גדול. ויופי זה – הוא מה שאנו באמת. "שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם", מתחנן רבי נחמן לפני נשמותינו המכוסות אבק.
"בתוך הגוף הארצי, העכור, השואף כל ימיו אל כזב החומר, שוכנת נשמה קדושה וטהורה.
אל תאמינו לטרשים של הגוף, אל תתבלבלו מעכירות החומר".
"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח. …אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך" (ישעיהו ס')
פרטים נוספים על ספרי הרב ארז משה דורון, דיסקים, שיעורים ואירועים: לב הדברים 02-5667567 www.levhadvarim.com
אורות במדבר – סדנת התבודדות לגברים בהדרכת:
ארז משה דורון ושחר בלומנטל
הופעה מוזיקאלית: גידי דבוש
תאריך:
יום שני כ' כסלו (7/12/09)
יום שלישי כ"א כסלו (8/12/09)
יום שני:
9.00 – יציאה מבנייני האומה
11.30 – התארגנות בחדרים (נא להביא נעליים נוחות ובגד חם)
12.00 – כיבוד קל (נא להצטייד בארוחת צהריים)
13.00 – שיעור / "אני עצם הטוב" (שחר בלומנטל)
14.00 – תרגול דמיון מודרך – "אני עצם הטוב"
15.00 – שיעור / "יש עם מי לדבר" – התבודדות (ארז משה דורון)
16.00 – תרגול / "החלום ופישרו
17.00 – תפילת מנחה
17.30 – ארוחת ערב חמה (בהשגחת: הרב מחפוד )
18.30 – תפילת ערבית
19.00 – הופעה מוזיקאלית: גידי דבוש
21.00 – שיעור הכנה להתבודדות (ארז משה דורון)
22.00 – יציאה להליכה מכוונת והתבודדות מודרכת במדבר
יום שלישי:
7.00 – תפילת שחרית
8.30 – ארוחת בוקר
10.00 – שיעור / שלוש נקודות הסגול (ארז משה דורון)
11.00 – תרגול / שלוש נקודות
12.00 – שיעור / איפה אני בעולם – קורדינאטות הנפש (שחר בלומנטל)
13.00 – תרגול / איפה אני בעולם
14.00 – ארוחת צהרים
15.00 – תפילת מנחה
15.30 – שיחת סיכום
17.00 – יציאת אוטובוס חזרה לירושלים
השינה במאהל של החאן. במקום מזרונים וכריות. יש להצטייד בשמיכות ומצעים
עלות: 500
הנחה לתורמי לב הדברים לפי גובה התרומה
לפרטים והרשמה – לב הדברים – 02-5667567
|
סדנת שקוף סדנת תמורה נפשית. עבודה בקבוצה כולל הנחייה פרטית לכל משתתף.
על חיילי דוד המלך מספר הפסוק בשמואל א': "וילך דוד משם וימלט אל מערת עדולם וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה. ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר ויהיו עמו כארבע מאות איש". והמלבי"ם מסביר: "כל איש מצוק"? "שיש לו מצוקת נפש פנימיית". דווקא אחד שנמצא במצוקה פנימית, בחיפוש, יכול להיות חייל טוב. וה"שם משמואל" מסביר שאיש מר נפש זה אחד שמר לו על מצבו הרוחני. מצוקת הנפש והמרירות הפנימית המלוות את נשמות הדור הזה אינן בהכרח דבר שלילי. אם רק יודעים לזהות את הכוחות הפועלים באדם ולנקות אותם מפסולת, הם יכולים להפוך למנוע חזק מאד, לכוח חיובי. בתחילת המסע מרגיש כל אחד מאיתנו את עצמו שקוף לגמרי. כמו אוויר שכולם מסתכלים דרכו. אבל לבדידות של "אף אחד לא רואה אותי ואף אחד לא מבין אותי" יש תכלית. אם צוללים לתוכה ומפענחים את חידותיה, הופך ה"שקוף" ליצור אלוקי, שכל הצבעים משתקפים בו. אין צורך עוד לבקש תרופות נפש בעולמות שזרים למהותנו האלוקית. מתוך אוצרותיו המופלאים של אומן הנפש, רבי נחמן מברסלב, נחשפו ערוצי זהב מלאים חיות. עצות והדרכות לבני הדור הזה, איך להתרפא ממצוקות הנפש, ולתרגם את כולן למנוע רב עוצמה, שהופך את כל תחומי החיים למשהו אחר לגמרי. מנחים: ארז משה דורון, גידי דבוש, ערן רז 12 מפגשים של 3 שעות כל מפגש עלות: 1,500 ₪. מספר המשתתפים מוגבל. מיקום: מבוא חורון תאריך התחלה: גברים- יום שני ד' טבת 21/12/09 16.00-19.00 נשים – יום שלישי ה' טבת 22/12/09 16.00-19.00 הנחה לתורמי לב הדברים לפי גובה התרומה ההשתתפות סדנה מותנית בפינוי זמן רציני לעבודה: השתתפות קבועה בסדנה 3 שעות בשבוע ללא חיסורים ואיחורים. עבודה זוגית – לפחות 4 שעות בשבוע. עבודה עצמית – לפחות שעה ביום. מי שלא יוכל להקדיש את הזמן הנ"ל לעבודה – לא יפיק כל תועלת מהסדנא.
פרטים והרשמה: לב הדברים 02-5667567 02-5667567 שרה סגל – 02-5632308 02-5632308
Powered by !JoomlaComment 4.0alpha3
!joomlacomment 4.0 Copyright (C) 2009 Compojoom.com . All rights reserved."
|
האתר פ
יצא לאור ספרו החדש של הרב ארז משה דורון:
"אבק לזהב" – חינוך ילדים על פי משנתו של
רבי נחמן מברסלב
לב הדברים מציגים:
"שלווה בארמנותייך"
סמינר לנשים בנושא זוגיות ושלום בית
מתאים לכולן גם לרווקות
הזמן: יום רביעי כ"ו אייר 20/5/09 מ- 10:00 בבוקר עד 18:00 בערב
המקום: אולם האירועים בקיבוץ צרעה.
אוכל:נא להצטייד בארוחת צהרים. כיבוד קל במקום.
עלות: 100 ₪ להשתתפות באירוע בלבד.
הנחה לתורמים לפעילות של לב הדברים על פי סכום התרומה
ההרשמה מראש חובה! האירוע ללא ילדים!
בתכנית:
09:00: הסעה מתל אביב, רכבת ארלוזרוב (40 ₪)
09.15: הסעה מירושלים, בניני האומה (35 ₪)
10:00: כינוס ודברי פתיחה
10:30: שיעור: אהבה אמיתית / ארז משה דורון
11.30: תרגול רוחני / ארז משה דורון
12.00: שיעור: "שלווה בארמנותייך" / סיגל אהביאל
13.00: דמיון מודרך / סיגל אהביאל
13:15: הפסקת צהריים
14:15: "בגן האמונה" / מופע נשים מצחיק ומרגש
16.00: שיעור: "רוגע הים ויהמו גליו" / ארז משה דורון
17.00: שאלות ותשובות בנושא זוגיות / ארז משה דורון
18:00: יציאת אוטובוסים
לפרטים והרשמה:
לב הדברים – 02-5667567
