חדשות ברסלב

לפי הפשט – על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו.

בפנימיות מוסבר שהשם פסח הוא "פה סח". פה שמדבר. בגלות מצריים כתוב שהיינו בגלות הדעת. רק משה רבינו בחינת דעת הוא שהוציא אותנו ממצרים.

בפסח המצווה היא הגדה של פסח, סיפור יציאת מצרים. יש מצווה גדולה לספר ולהרבות בסיפור יציאת מצרים. צריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואם אין לו בנים ובנות לספר להם יספר לאשתו, או לחברו או אפילו לעצמו. העיקר להוציא בפה.

בפסח צריך להוציא בפה את האמונה. האמנתי כי אדבר. העניין בפסח הוא לספר את ההגדה ולערוך את הסדר. כמובן שעניין מרכזי בפסח זה המצות והשמרות מחמץ (שגם קשור לפה – בעניין האכילה) אבל הפסח סובב סביב ליל הסדר. לעשות סדר פנימי וסדר חיצוני.

בפסח אנחנו אומרים בפה. מעבירים הלאה לבנינו את סיפור יציאת מצרים ומלמדים את ליבנו את סודות האמונה. הלב הוא כמו הבן שלנו, "ושננתם לבניכם". גם ללב שלנו צריך לשנן כל הזמן את הטוב האינסופי. לספר לו על מלכות השם בעולם. על כך שהעולם יש בו סדר פנימי אינסופי שמונהג בחסד ורחמים על ידי מי שאמר והיה העולם.

בליל הסדר אנחנו זוכים להשריש בתוכנו את האמונה הקדושה.

למאמר המקורי: למה קוראים לפסח פסח? מה העניין של פסח? איך זה קשור לדיבור – להגדה? מה הקשר בין אמונה לבין דיבור?

פרשת פרה – הרביעית בקריאה בין ארבעת הפרשיות. מגיעה אחרי פורים – מכינה אותנו בטהרה לקראת פסח. הפרה האדומה, כפרה על חטא העגל – אומרים המפרשים "תבוא האם ותכפר על צואת בנה".

כותב רבינו בליקוטי מוהר"ן :"אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, שֶׁהִיא הֲכָנָה לְפֶסַח. כִּי פָּרָשַׁת פָּרָה קוֹרִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִזְהָרִין לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח. וּבִתְחִלָּה הוּא בְּחִינַת פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל – שֵׁם הַפֻּר (אֶסְתֵּר ט וְעַיֵּן בְּכַוָּנוֹת הָאַרִיזַ"ל בְּסוֹד הִפִּיל פּוּר וּבְסוֹד פָּרָה אַדֻמָּה), וְאַחַר – כָּךְ נַעֲשֶׂה פָּרָ"ה, כִּי גַּם פּוּרִים הוּא בְּוַדַּאי הִלּוּךְ וְדֶרֶךְ לְפֶסַח. וְזֶהוּ בְּחִינַת (שִׁיר – הַשִּׁירִים ה): "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". שִׂפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח פֶּה סָח (כַּמּוּבָא). שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, וְשׁוֹשַׁנָּה גִּימַטְרִיָּא אֶסְתֵּר). נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קלט:), לְשׁוֹן חֵרוּת, בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח. וְעַל – כֵּן צֵרוּף שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בְּפֶסַח, בַּפָּסוּק (שְׁמוֹת כ"ג): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם רָאשֵׁי – תֵבוֹת פּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא דֶּרֶךְ לְפֶסַח, שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ: (וּפָסַק בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן וְלֹא גִּלָּה יוֹתֵר):

כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל – כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו, (וְלֹא סִיֵּם):" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן ע"ד)

כותב רבינו שפורים – מלשון הפור הופך לפרה. מהי פרה אדומה? פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים. זאת בחינה של התפכות, מפורים נמשכת בחינת "ונהפוך הוא" ופרה אדומה היא בחינת ונהפוך הוא – היא הופכת את הטמא לטהור.

פסח הוא בחינת דעת ופורים הוא בחינת אמונה, מעבר לדעת, עד דלא ידע. רבינו מחדש שאם המהלך היה כל הדורות מפסח אל פורים, מסביר רבי נתן שעכשיו המהלך הוא מפורים. מתחילים מהאמונה. מתחילים ממחיית הספק, מחיית עמלק. ואז יש את כח הטהרה של פרה אדומה, ואז נעים אל עבר פסח – וזוכים בעזרת השם שלא יהיה חמץ בפסח. חמץ בפנימיות הגאווה שלנו, חטא היישות. ההתנפחות מעבר לפרופורציה האמיתית שמביאה לכל כך הרבה זיוף בעולם שלנו. אבל מה הכח להמלט מהחמץ? הכח הוא מפורים. הכח הוא מהאמונה הפשוטה. וזאת התרופה לדור אחרון.

למאמר המקורי: פורים הדרך לפסח – פרשת פרה

בפורים אנשים עוטים מסכות. ובשאר השנה? כמובן שכן. מה מיוחד במסכות של פורים?

מה שמיוחד במסכות פורים זה המודעות למסכה. זאת אומרת – עצם העובדה שאני יודע ששמתי מסכה עלי, מאפשרת לי להיות נפרד מהמסכה. להיות לא מזוהה עם המסכה. בפורים לומדים להיות לא מזוהים עם המסכות שלנו. מתחילים עם המסכות שהלבשנו בעצמנו בפורים ואז זה יכול לתת לנו כח להתבונן ולהסתכל במסכות ש"הולבשו" עלינו מילדות ובמהלך החיים. מסכת הילד המסכן, מסכת המאכזב, מסכת התמים שמנצלים אותו, מסכת הילדה השתלטנית, מסכת הילד הדחוי, מסכת הילד האלים וכן הלאה וכן הלאה.

לפעמים כשאדם מתחיל להיות מודע למסכה שלו הוא רואה שיש לו שלל רב של מסכות. כל מסכה מגדירה את אפשרויות ההתנהגות שלו. לפעמים צריך לקלף מסכה אחרי מסכה כדי לראות בכלל מה קורה בפנים.

שנזכה להשתמש בכח של פורים לראות את המסכות שלנו, ועל ידי שנצליח לראות אותן נוכל להפריד את עצמנו מהן ולהזדהות איתן פחות – דבר שיפתח לנו, בעזרת השם, פתח לגמישות גדולה יותר בבחירות שלנו בחיים.

פורים שמח!

מאתר צעירי חב"ד:

לא בכדי זכה 'ר' אייזיקל חסיד' בתואר מיוחד זה. הוא היה יהודי ספוג תורה, יראת-שמים וחסידות, ומהמקורבים ביותר לרבי מצ'ורטקוב. כל שנה נהג לפקוד את חצר רבו. ביקוריו הביאו עמהם רוח רעננה, שיושבי החצר הקבועים ומי שנזדמנו אליה ייחלו לה והתענגו עליה.

נוסף על היותו בקיא גדול בדברי ימי החסידות ומנהיגיה, ושתמיד הייתה שגורה על פיו אמרה נאה, היה ידוע גם בכוח החידוד שלו. הוא היה חריף מחשבה וחד-לשון והיה מסוגל להוציא חיוך אפילו מהאדם האומלל ביותר.

אולם מעל הכול זכתה להערכה בקרב החסידים יכולתו הייחודית להעלות בת-שחוק על שפתי הרבי עצמו. במיוחד היה ר' אייזיקל מגדיל לעשות בפורים. או-אז נהג להתחפש בתחפושות משונות, לשיר ולפזז לפני הרבי עד כי חייך במלוא פה.

ר' אייזיקל ורעייתו היו חשוכי-ילדים. למרות היותו קרוב מאוד לרבי, מעולם לא דחק את השעה ולא תבע מרבו הבטחה או ברכה לילדים. בפתקאותיו נהג דרך קבע להזכיר, בין שאר הדברים שעליהם ביקש – "לישועה בזרע של קיימא".

שנה אחת, בפורים, החליט ר' אייזיקל לחרוג ממנהגו. באותה שנה התחפש ר' אייזיקל לעובר-אורח זקן שעל גבו שק. נכנס ר' אייזיקל לבית-המדרש בשעה שכבר היה מלא מפה אל פה. בראש השולחן ישב הרבי וסביבו החסידים. משחקו של ר' אייזיקל היה מושלם כל-כך, עד שגרם לרבי לצחוק ממש. באותו רגע חש ר' אייזיקל כי זו שעת-כושר.

פתח את שקו והושיטו קדימה, כמבקש מהרבי נדבה. נטל הרבי פרוסת חלה וביקש להטילה לשק באמרו, "לחם לאכול ובגד ללבוש". ר' אייזיקל המחופש מיהר למשוך אליו את השק כאומר, "לא זאת ביקשתי". הביט בו הרבי בפנים קורנות ועמד להטיל מטבע לתוך השק, רמז לעשירות. אך גם הפעם לא נפתח השק. "מה תיתן לי, רבי, ואני הולך ערירי בלא בנים!", אמר הזקן המחופש, בקולו של ר' אייזיקל האמיתי.

בבת-אחת נמחה החיוך מעל פני הרבי. "הגם אתה בדוחקים?!", תמה ומיד הוסיף, "וכי אינך יודע את פירוש הברכה 'שעשה לי כל צורכי', כלומר שהקב"ה מספק ליהודי את צרכיו, ואם נדמה לו כי דבר-מה חסר לו, אות הוא כי אין זה מצרכיו האמיתיים?!".

נשתתק הרבי לרגע ושוב אמר: "האינך סבור, אייזיקל, כי מוטב לאדם שלא יהיו לו בנים מאשר יהיו לו בנים שיגרמו לו עגמת-נפש רבה?".

"אף-על-פי-כן", התעקש ר' אייזיקל, "יברכני הרבי בבן, ובנוגע לעתיד – הנסתרות לה' אלוקינו".

"לו יהי כדבריך", השיב לו הרבי, ומיד נתחדשה שמחת הפורים במלוא עוזה.

לשנה הבאה ילדה אשתו של ר' אייזיקל בן. זמן לא-רב לאחר מכן נפטרה האישה, ור' אייזיקל עבר להתגורר בעירברודי. כשגדל בנו, שלחו לעיר לבוב, ללמוד תורה בישיבתו של ר' אהרון ליטבק.

באותם ימים פעלה בלבוב אגודת משכילים צעירים, שכינתה עצמה 'מקרא-קודש'. מטרתה המרכזית הייתה להעביר צעירים מוכשרים מהיכלי הישיבות לבתי-ספר להשכלה גבוהה. יום אחד נודע לר' אייזיקל כי גם בנו נתפס ברשת המשכילים ובהשפעתם נטש את הישיבה. לא הועילו לאב החסיד כל תחינותיו ודמעותיו. "איני חפץ לגדול 'בטלן' ככל חבריי", הגיב הבן בהתנשאות ובבוז, "עליי לדאוג ל'תכלית'".

לא רק את הישיבה נטש הבן אלא גם את דרך התורה והמצוות. הוא חבר לאגודת המשכילים, ואף השפיע על כמה צעירים נוספים ללכת בעקבותיו. ר' אייזיקל שקע בדכדוך עמוק. אשתו נפטרה זה-כבר וכעת בנו-יחידו סר מדרך הישר.

הוא חש כי הגיעו מים עד נפש, ועל-כן נסע לחצר הרבי. פורים בפתח ורוחו של ר' אייזיקל קודרת כלילה נטול ירח. לא נמצא מי שיוכל להעלות חיוך של תקווה ועידוד על שפתיו של המשמח הוותיק. בעיצומה של סעודת הפורים פנה לפתע ר' אייזיקל אל הרבי: "לפני חמש-עשרה שנים העניק לי הרבי, על-פי בקשתי, 'משלוח-מנות'. מבקש אני כעת כי ייטלנו בחזרה… אין לי עוד חפץ בו".

נזדעזע הרבי עד עומק נשמתו. "כיצד תדבר אייזיקל?! 'ייתמו חטאים' נאמר, לא 'חוטאים'. ועוד זאת, במקום הזה נותנים ולא לוקחים".

פרץ ר' אייזיקל בבכי תמרורים: "לא מדובר בחוטא בלבד, אלא בחוטא המחטיא את הרבים. מוטב היה לולא בא לעולם… אשם אני על כי לא שעיתי להזהרת הרבי, והנה אני במצב שטוב מותי מחיי…".

הביט הרבי בחסידו האומלל שנהפך לשבר-כלי, ולאחר הרהור ממושך הושיט לו כוס מלאה יין. "תנו שכר לאובד ויין למרי-נפש", ציטט הרבי את לשון החכם מכל אדם. ביד מהססת נטל ר' אייזיקל את כוס היין וגמעה עד תום.

מאז נשאר ר' אייזיקל בצ'ורטקוב. הוא והיין נעשו ידידים צמודים גם בימים הבאים. את יתרת חייו חי על הגבול הדק שבין שתייה לשכרות. שוב חזר לפניו החיוך, ושוב הקרין שמחת-חיים ושנינות. באי חצר הרבי תמכו בו באהבה ודאגו לכל צרכיו (ובכלל זה גם שלא יחסר לו המזג…). בתמורה היה ר' אייזיקל משקה אותם ממעיינו הבלתי-נדלה סיפורים נאים ואמרות-שפר לרוב.

('שיחת השבוע' בהוצאת 'צעירי-אגודת-חב"ד – המרכז', גליון 951)

סימן תרצה – דיני סעודת פורים:
(א) הגה – מצוה להרבות בסעודת פורים (טור) ; ובסעודה אחת יוצאים (מרדכי ספ"ק). סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו: הגה – ומ"מ גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה. (תשובת מהרי"ב):

ביאור פשוט: חשוב וטוב להרבות בסעודת הפורים. בעקרון – מספיק לעשות סעודה אחת בפורים (למרות שאפשר ורצוי לעשות יותר). אם הסעודה שעשית היא בלילה – זה לא מספיק. צריך לעשות גם סעודה אחת לפחות ביום. ומכל מקום, לפי הרמ"א – צריך מלבד הסעודה של היום שהיא העיקרית גם לשמוח ולהרבות קצת בסעודה בלילה.
(ב) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי: הגה – וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואין להתענות בפורים, מלבד תענית חלום, וע"ל סימן תקס"ח וסימן תק"ע). יש שנהגו ללבוש בגדי שבת וי"ט בפורים, וכן נכון (מהרי"ל) ; ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול; ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים), ולא כמו שנוהגין: להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו. וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת (מנהגים) ; ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית, הרשות בידו (ת"ה). י"א שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים, זכר לזרעונים שאכל דניאל וחביריו בבבל (כל בו). טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר:
ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתר ח, טז) ודרשינן: אורה, זו תורה (מהרי"ב). וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים, י"ד וט"ו, (מנהגים) וכן נהגו. ואם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, (ת"ה סימן ת"י). ועיין בח"מ בדיני נזיקין:

ביאור פשוט: מבואר שאדם צריך לשתות בפורים יותר ממה שהוא רגיל. ישנם פוסקים שמביאים צדדים שונים לעד כמה צריך לשתות, האם צריך להשתכר ממש או להגיע למצב שהוא נרדם. בכל אופן צריך לשתות יותר מהרגיל. יש שאומרים שצריך לשתות דווקא יין ולא שתיה חריפה אחרת.
(ג) אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ; ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה, אומר: על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן; ויש מי שאומר שאין לאומרו, (ונוהגין כסברא ראשונה):
(ד) חייב לשלוח לחבירו שתי מתנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו כב) שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו כב) שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו כב): הגה – ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה) ; ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא. ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש; ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש; אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש:

ביאור פשוט: יש לשלוח לפחות שתי מנות לאיש אחד כדי לצאת ידי חובת משלוח מנות. כמובן שאפשר להרבות בזה וכל המרבה הרי זה משובח.

התשובה מופיעה בספר התודעה שם כתוב:

"..ולמה עושין פורים באדר שני ולא מקדימין את המשתה לאדר הראשון? לפי ששנת הגזרה בימי המן, שנה מעוברת היתה ובאדר שני היתה; וגם כדי להסמיך גאולה לגאולה, גאולת אסתר לגאולת מצרים:" (ספר התודעה, פרק 17)

זאת אומרת ראשית הסיבה הפשוטה היא שבזמן שהיתה הגזרה בימי המן הרשע, אותה שנה היתה שנה מעוברת ופורים אכן חל אז באדר ב'. בשנה רגילה שאינה מעוברת – אדר ב' למעשה חל באדר א' או יותר נכון כלול באדר א' אבל בשנה מעוברת שישנם שני חודשי אדר – חל חג הפורים דווקא באדר ב' זכר לזמן האמיתי שבו היתה הגזרה. דבר נוסף הוא שמיכוון שרוצים לסמוך את פורים לפסח, רוצים לקרב את גאולת פורים לגאולת פסח, גאולת מצרים – אדר ב' סמוך לניסן ואילו אדר א' רחוק יותר ולכן חגים את הפורים דווקא באדר ב'.

במגילת אסתר לא מופיע שם השם. זה דבר מאוד מתמיה! הרי המגילה מספרת על הנס הגדול שהשם חולל. היא מספרת על כח האמונה של אסתר ומרדכי והבטחון ללא עוררין של מרדכי היהודי. איך זה יכול להיות ששם השם לא מופיע בה?

יש מושג שנקרא הסתר אסתיר. הסתרה בתוך הסתרה. יש הסתרה שאתה יודע שיש בורא לעולם אבל אתה רחוק ממנו. לפחות אתה יודע לאן לחזור, לאיזה כיוון לפנות. ויש הסתרה בתוך הסתרה. אתה אפילו לא יודע שאתה צריך לחפש. זה מצב שבו אתה לכאורה כל כך רחוק מהקדושה שאין שום זכר וחיבור למשהו קדוש. גם במצב הזה אפשר למצוא את השם יתברך. גם במצב הזה יש תקווה. זה האור של פורים. זה האור של המגילה.

וכותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן : "…שַׁיָּךְ לְעֵיל; וְזֶהוּ בְּחִינוֹת: 'אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ תֹּאמַר לוֹ: בִּכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי' (יְרוּשַׁלְמִי תַּעֲנִית פֶּרֶק א) שֶׁגַּם שָׁם, שֶׁמְּלֵאִים גִּלּוּלִים וַעֲבוֹדָה – זָרָה, גַּם שָׁם מֻסְתָּר הוּא יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל. וְהַכְּלָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי כְּשֶׁמַּתְחִיל לְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, בָּזֶה הוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ מֵחִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה. כִּי חִיּוּת הַקְּלִפּוֹת הוּא רַק מֵהַהַסְתָּרָה, מַה שֶּׁנִּסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שָׁם בְּתַכְלִית הַהַסְתָּרָה, עַד שֶׁאֵין יוֹדְעִין מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל. אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, נִמְצָא שֶׁיּוֹדְעִין עַל – כָּל – פָּנִים שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹ"קַ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁהוּא נִסְתָּר וְנֶעְלָם, וְעַל – כֵּן מְבַקְּשִׁין 'אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ'. וּבָזֶה בְּעַצְמוֹ מְחַיֶּה עַצְמוֹ בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ. כִּי אַיֵּה הוּא בְּחִינוֹת מַאֲמָר סָתוּם, שֶׁהֵם מְקַבְּלִין חִיּוּת מִשָּׁם, רַק שֶׁחִיּוּת הַקְּלִפּוֹת הוּא מֵהַהַסְתָּרָה. אֲבָל הוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בִּבְחִינוֹת חִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ, עַל – יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ כַּנַּ"ל. וְאַחַר – כָּךְ זוֹכֶה לַעֲלוֹת מִשָּׁם לְגַמְרֵי אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ, דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי עִקָּר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:" (ספר ליקוטי מוהר"ן – תנינא,סימן יב)

זאת אומרת שגם מהמקום הנמוך ביותר. גם מהמקום הרחוק ביותר, גם מהמקום הנראה המוסתר ביותר הרחוק ביותר מהקדושה – אדם יכול בכח האמונה, אמונה שהיא מעל לשכל, אמונה שהיא מעל לכל מה שאנחנו רואים לפנינו – לקרוא ולחפש את השם יתברך ועל ידי זה הוא יכול להתחבר לאורות הגבוהים ביותר.

על כן גם במגילת אסתר – שהיא כל כך גבוה, אסתר מלשון הסתר אסתיר, יש תקווה לכל יהודי לחפש ולקרוא להשם יתברך שיציל אותו ואת כל עם ישראל. גם אם הוא רחוק, גם אם נראה שהוא לא שייך לתורה או לקדושה – האמת היא שהוא שייך. האמת שהשם נמצא בכל מקום. האמת שהשם יתברך שייך ומחכה לכל יהודי שיתעורר ויקרא בשמו.

ראש חודש אדר משמיעים על השקלים. כתוב שעם ישראל הקדימו את שקליהם לשקליו של המן הרשע. הוא רצה בעזרת השקלים לשלוט בגורלם של היהודים ולחסלם ואילו הם מקדימים את השקלים לבית המקדש. מה הקשר?

ידוע מהמפרשים כי מצוות מחצית השקל – שהיא המצווה בה מדובר בפרשת שקלים – מצביעה על כך שכל אחד הוא חלקי, כל אחד הוא חצי. הראייה של מחצית השקל מאפשרת לנו לראות דרך החלקיות שלנו את האחדות הכללית. מתוך זה שאני מוכן לקבל את זה שאני חלקי, מתוך זה שאני מוכן לקבל את זה שאני צריך את חברי – אני יכול להאיר את אור האחדות בעם ישראל.

טענתו של המן היתה "יש עם אחד מפורד ומפוזר" ואילו הרפואה שאסתר מציעה היא "לך כנוס את היהודים". זאת אומרת כנגד טענת הפירוד של המן-עמלק (שהוא גימטריה ספק), יש את אור האחדות שמאירה אסתר המלכה בעם ישראל.

גם פרשת השקלים, מחצית השם מצביעים על האחדות והם הכנה לניצחון של פורים. הניצחון של פורים מושג על ידי ראייה אחדותית ולכן גם אפשר להבין את ההלכה כדברי השולחן ערוך: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – חייב אדם להגיע למדרגה שבה הוא לא רואה את הנפרדות. הוא רואה את האחדות, הוא רואה את הנקודה העמוקה יותר בבריאה, נקודת אחדות ההפכים.

במהלך ארבעת הפרשיות, שבתות שבהן קוראים ארבע פרשיות מעבר לפרשת השבוע הרגילה, שהן: שקלים, זכור, פרה והחודש – ישנה שבת נוספת שנקראית שבת הפסקה. בפשטות זוהי שבת שבה לא קוראים פרשה מיוחדת והיא מהווה הפסקה בין שתי שבתות שבהן קוראים פרשה מיוחדת. מכיוון שיש את ההפסקה – ארבעת הפרשיות לוקחות במקום ארבע שבתות – חמש שבתות למעשה.

השנה (תשע"א) כמו 82% מהשנים ההפסקה היא בין שקלים לבין זכור. בין מחצית השקל לבין זכירת עמלק. בשנים אחרות ההפסקה יכולה להיות גם בין זכור לפרה. לפי הפנימיות שקלים היא הה' האחרונה, זכור היא הו' בשם השם, פרה היא הה' הראשונה והחודש היא הי' הראשונה (בשם השם י-ק-ו-ק).

מכיוון שהיוד ו ההי' הראשונה בשם השם הן חכמה ובינה, שנקראים תרי רעין דלא מתפרדין – כשני חברים שאף פעם לא נפרדים, מסבירים ששבת ההפסקה אף פעם לא תהיה בין פרה לבין החודש.

יש שמסבירים שיש רמז לשבת ההפסקה – שהיא הפסקה בין הפרשיות בפרשת ויקרא – רש"י כותב בתחילת פרשת ויקרא שלמשה ניתנה הפסקה בין פרשיה לפרשיה (בתורה) כדי שיהיה לו זמן להתבונן. אנחנו יכולים גם לנצל את ההפסקה הזאת כדי להתבונן בכל מה שלמדנו עד כה ולהכין את עצמנו למה שאנחנו עתידים ללמוד.

שבת הפסקה נראית כמשהו דיעבד, כמשהו ריק. פשוט רווח בין הפרשות אבל אנחנו לומדים שהרווח הזה הוא חשוב בפני עצמו. כדי לקבל ולהכיל את היש צריך לתת מקום לאין. רבי נחמן חוזר ומסביר שכדי להגיע למדרגה חדשה, צריכה להיות לפני זה התרוקנות, תחושה של ירידה. ההפסקה היא מה שמקיים את היש. השבת שהיא מנוחה היא למעשה מקור הברכה לכל העשייה המבורכת של השבוע.

מהבחינה הזאת ניתן אולי לומר ששבת ההפסקה מרמזת על קוצו של יוד – בשם השם, הכתר העליון, השתיקה שהיא מעל לדיבור. האות החמישית הנסתרת בארבעת אותיות השם. הנקודה הנעלמת.

על ידי הדמימה, על ידי העצירה האדם מכין את עצמו ככלי לקבל את השפע הרוחני. הוא דומם – מצמצם את דיבורו, מצמצם את העשייה החיצונית ועל ידי זה יוצר מרחב וכלי פנימי לקבל את הדעת החדשה.

לפי רש"י טוב לנצל את הזמן הזה להתבוננות. מה כבר הבנתי? מה אני עוד צריך להבין? זמן לעכל ולקבל את המידע ולתת לו לשקוע ולפרוח בתוכנו.

מובא בליקוטי הלכות שאסתר היא בחינת שבת מלכתא, שהיא קמה במקום ושתי שחיללה את השבת, שהכריחה וגרמה לחילול שבת ועל כך נענשה ואסתר עלתה לשילטון במקומה. עניין אסתר הוא גילוי ההסתרה, הוצאת הכוחות הנסתרים של מסירות הנפש של היהודי מהכח אל הפועל.

"שזה בחינת אסתר ואנכי הסתר אסתיר שאפלו בתכלית ההסתרה בהסתרה שבתוך הסתרה גם שם הוא אנכי. כי גם שם נמצא ה' יתברך כי מלא כל הארץ כבודו ואסתר היא ההפך מושתי המרשעת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה תחת הסרפד יעלה הדס וכו' כי ושתי בטלה את השבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וקמה אסתר במקומה ששמרה את השבת. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך שמנתה בהן את ימי השבת. כדי שלא תשכח את השבת וה' יתברך ברחמיו סבב סבות."

גם אם הסתכנה בכך – זה לא היה דבר שהרתיע את אסתר המלכה. היא דאגה לשמור שבת ולקיים את ההלכות כפי שכתוב שאסתר היתה אוכלת זרעונים כדי לא להנות מהמזון הלא כשר בבית אחשוורוש. אסתר בחינת מסירות נפש – עד כדי שאמרה "כאשר אבדתי אבדתי" – אבדתי לעולם הזה, ולעולם הבא.

"ומנה ובה אבא ליזיל בה נרגא שהמן הרשע בעצמו יעץ להרג את ושתי שחללה את השבת ועל ידי זה בעצמו היתה מפלתו שמלכה תחתיה אסתר המלכה שהיא בחינת שבת מלכתא ועל ידי זה הכניעה את המן שהוא זהמת הנחש פגם ל"ט מלאכות וכנ"ל:"

דווקא המן הרשע שיעץ להרוג את ושתי הביא על עצמו את מלכותה של אסתר שבסופו של דבר הביאה לסופו. מתוך החושך וההסתרה קמה התקומה לעם היהודי :
"..וזה בחינת פורים כי באמת פורים הוא חדוש גדול מאד כי אז בפורים מאיר הארה גדולה מאד מאד בחינת הארת שבת ויותר כמובא בכונות ואף על פי כן מתר בפורים כל הל"ט מלאכות. והדבר תמוה לכאורה אך באמת זה עקר בחינת מפלת המן זהמת הנחש. שהוא פגם הל"ט מלאכות של ימי החל כי המן רצה להתגבר על ישראל חס ושלום על ידי פגם הל"ט מלאכות של ימי החל ולבטל את השבת כנ"ל. גם רצה לבטל את בנין בית המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששם בבית המקדש היה כל הל"ט מלאכות בקדשה בבחינת ט"ל אורות והוא רצה לבטל את כל זה ונהפכה מחשבתו הרעה על ראשו כי נעשה ההפך. כי אדרבא הם הפילו את המן לגמרי. ואדרבא המשיכו הארה גדולה ביום זה בכל דור ודור. וההארה גדולה ונפלאה כל כך עד שאפלו כשעושין כל הל"ט מלאכות אף על פי כן אין בהם שום אחיזה להסטרא אחרא חס ושלום כי כל הל"ט מלאכות נכללין בקדשת שבת כנ"ל. נמצא שנהפכה מחשבתו הרעה ממש מהפך אל הפך כי על ידי קדשת פורים שהוא בימי החל ומתרין בו כל המלאכות על ידי זה עקר התגלות הארת קדשת שבת. כי עכשו מגלין שיש לנו כח אפלו בימי החל לדחות זהמת הנחש מן הל"ט מלאכות אף על פי שעושין אותן בימי החל. על ידי שממשיכין עליהם הקדשה של שבת וכו' כנ"ל." (ספר ליקוטי הלכות או"ח – הלכות שבת הלכה ג)

מהו העניין של פורים? מצד הפשט, מבחינת ההלכה -  נראה כי סעודת הפורים, מתנות לאביונים, קריאת המגילה, משלוח מנות. אך מהו העומק? מדוע שמחים כל כך בפורים? מה הקשר בין פורים לבין שמחה ולמה מעלת השמחה מודגשת כל כך בפורים?

העניין של פורים הוא עניין של גילוי האור בתוך החושך המוחלט לכאורה. זאת הארה מעבר לטעם ודעת, זהו אור רוחני מעבר לשכל, מעבר להבנה שלנו. אור גבוה מהבינה. בתוך החושך המוחלט מתגלה אור חדש.

כמאמר רבינו בתורת "איה", ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן יב:".. וְהַכְּלָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי כְּשֶׁמַּתְחִיל לְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, בָּזֶה הוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ מֵחִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה. כִּי חִיּוּת הַקְּלִפּוֹת הוּא רַק מֵהַהַסְתָּרָה, מַה שֶּׁנִּסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שָׁם בְּתַכְלִית הַהַסְתָּרָה, עַד שֶׁאֵין יוֹדְעִין מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל."

כל עניין הקליפות, כל החיות של המן-עמלק, כל הכח של הספק שמבלבל אותנו כל הזמן הוא מההסתרה. בגלל החושך, בגלל ההסתרה, הערפל שאנחנו חיים בו – יש כח לקליפות לינוק ולקבל חיות. אבל אם אנחנו מתעוררים בתוך החושך. בתוך ההסתרה הגדולה ולא מוותרים! כמו במגילה, צועקים, צמים, מתחברים, מתאחדים. מתכנסים פנימה. לך כנוס את היהודים, אמרה אסתר. לך כנוס – בחינת כניסה. כניסה פנימה לנקודה הפנימית. הנקודה של החיפוש. חיפוש השם יתברך בתוך כל ההסתרה, בתוך מה שנראה כמקומות המטונפים הנמוכים כל כך, ממשיך רבינו שם:

"..אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, נִמְצָא שֶׁיּוֹדְעִין עַל – כָּל – פָּנִים שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹ"קַ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁהוּא נִסְתָּר וְנֶעְלָם, וְעַל – כֵּן מְבַקְּשִׁין 'אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ'. וּבָזֶה בְּעַצְמוֹ מְחַיֶּה עַצְמוֹ בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ. כִּי אַיֵּה הוּא בְּחִינוֹת מַאֲמָר סָתוּם, שֶׁהֵם מְקַבְּלִין חִיּוּת מִשָּׁם, רַק שֶׁחִיּוּת הַקְּלִפּוֹת הוּא מֵהַהַסְתָּרָה. אֲבָל הוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בִּבְחִינוֹת חִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ, עַל – יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ כַּנַּ"ל. "

גם במקומות הנמוכים ביותר זורח אור השם – רק ששם האור הוא בהסתרה, וכדי להגיע לשם מדובר על האור הגבוה ביותר, אור המאמר הסתום, אור הכתר העליון. דווקא במקום הנמוך ביותר – אם אתה לא מתייאש וממשיך לחפש וממשיך לבקש יתגלה לך.

"וְאַחַר – כָּךְ זוֹכֶה לַעֲלוֹת מִשָּׁם לְגַמְרֵי אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ, דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי עִקָּר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:"

וזוהי עיקר הקדושה! עיקר הקדושה היא דווקא שמתוך כל מצב מתוך כל סיטואציה בחיים ובעולם – יתגלה כבוד השם יתברך.

שאלות ותשובות על סדנת שקוף:

שאלות בעניין התנהלות הסדנא:

1. למה יש אצלכם דרישה לאמון מוחלט ואסור לשאול שום שאלות?

יש לנו אכן דרישה לאמון מוחלט. אמון מוחלט מבחינתנו פירושו שמי שבא לסדנא על מנת לקבל תמיכה, בא עם לב פתוח ורצון כנה לקבל עזרה. מי שבא עם חוסר אמון ועסוק כל הזמן בחשדות ובספקות, פשוט לא יכול לקבל שום תועלת אמיתית מהסדנא וגם מפריע לאחרים. נראה לי שזו דרישה בסיסית והגיונית בכל מסגרת לימודית כזו או אחרת. מי שבא עם נכונות לעשות עבודה ולהקשיב, בהחלט יכול לשאול כל שאלה ואין שום "איסור" בשאלות ענייניות בנושאים שהסדנא עוסקת בהם. איזה סיכוי יש לאדם לקבל עזרה ממישהו אם הוא לא נותן בו אמון אמיתי שהוא אכן רוצה ויכול לעזור לו?
חז"ל מלמדים: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (מסכת מועד קטן י"ז) ורמזו כאן גדולי החסידות שלכן יש קושי לאדם לזהות מה באמת הבעיה שלו. הנה לשון תלמידו הגדול של הבעל שם טוב: "וזה שכתוב במשנה שאחרי זה "כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", שאינו רואה חוב לעצמו" ("תולדות יעקב יוסף פרשת בוא אות י"ד) לעומת זאת אדם שיש לו ניסיון בזיהוי בעיות יכול מאד לסייע אם נותנים בו אמון.

2. מניין הסמכות שלכם לעסוק בפסיכולוגיה?

אנחנו לא עוסקים בפסיכולוגיה אלא בחיזוק בעבודת השם. כל מי שמדווח על איזושהוא סוג של בעיה נפשית לא מתקבל לסדנא ואם זה מתגלה במשך הסדנא אנחנו מפסיקים את השתתפותו בסדנא. במקרה של איזשהו חשש הכי קטן לבעיה נפשית אנחנו ממליצים לפנות ליעוץ ולאבחון אצל פסיכיאטר חרדי.

3. מהיכן הסמכות שניתנה לכם לפתוח בי"ס למטפלים?

כאמור בשאלה הקודמת, אנחנו לא עוסקים בטיפול נפשי, לא בסדנה ולא במסגרת פרטית. בית הספר שהקמנו הוא "בית ספר לתומכים". זה לא עניין של ניסוח טכני. אנחנו פשוט לא מתיימרים לטפל בבעיות שמוגדרות כבעיות נפשיות, לא בסדנא ולא באופן פרטי, ולכן קיים סינון גבוה, גם באמצעות השאלון וגם בסדנא עצמה. מי שמזוהה אצלו איזשהו סוג של בעיה נפשית, לא משנה באיזו רמה, פשוט לא מתאים לסדנא ובטח שלא לתמיכה אישית. הסדנא והתמיכה האישית מיועדים לחיזוק בעבודת השם.
אמנם אנחנו מאמינים שיש קשר הדוק בין עבודת השם לבין תיקון הנפש. ואנחנו מאמינים שהכל נמצא בתורה, בפרט אצל רבינו.
התומכים שאנו מכשירים לא באו בהכרח מהעולם הפסיכולוגי ולא קשורים אליו. הם משתמשים רק בעצות של רבינו, ובעזרתן, עם ההדרכה שהם רוכשים בסדנא, הם בעזרת השם מצליחים להועיל ולסייע לאנשים שהשתתפו ומשתתפים בסדנאות ועושים עבודה אמיתית.

4. בכל החשיפה של הבעיות האישיות שמעתי שקורה שאתם פותחים פצע ומשאירים אותו פתוח בלי לסגור. זה נראה כחוסר אחריות.
אנחנו לא ממליצים לפתוח שום נושא שאדם לא מעוניין לדבר עליו. אין שום חובה או לחץ חברתי או מצד המנחים לדבר בסדנא. רק מי שרוצה משתף ורק מי שרוצה מדבר. היו כאלה שהשתתפו בסדנה בלי לומר מילה. אמנם רוב האנשים כן מעוניינים לספר ולשתף, לגעת בכאבים (גם כאלה שהיו מכוסים שנים רבות) ולקבל התייחסות והדרכה. כל מהות הסדנא וכל הנלמד בה הוא מתן תמיכה פנימית לכאב הפנימי שעולה, מתגלה ולאחר מכן נרגע ומתרפא. כל אחד ממשתתפי הסדנה מודרך החל מהפגישה הראשונה ועד האחרונה, לגלות את כוחו הפנימי, החלק הבוגר והרוחני שבו, שיכול להכיל את הכאב, להתמודד עימו וזכות לרפא אותו.
החל מהפגישה הראשונה, משתתפי הסדנא מקבלים הדרכה מפורטת כיצד להכיל כאב במידה, כיצד למנוע הצפה, וכיצד להיעזר בתומך השבועי לצורך כך. אין חשיפת פצעים או קריעת פנימית חסרת זהירות ללא מקדמי בטיחות בסדנא, וגם משתתפים שעוברים סערה פנימית, מקבלים מראש ומבעוד מועד את הכלים להכיל אותה באופן שלא ייגרם להם כל נזק.
לאורך כל הסדנאות שהתקיימו עד היום, לא היה אף אחד מהמשתתפים שנשאר עם "פצע פתוח ולא מטופל" אלא אם כן בחר לשמור בסוד את העובר עליו ולא לפנות ולקבל עזרה הן במהלך הסדנא והן בפרטיות אצל התומך.

5. באיזה רשות אתם מלמדים נשים? מי שצריך להנהיג וללמד את אשתו זה הבעל בלבד. ובכלל ממתי נשים צריכות ללמוד תורה?

לפני שניגש לדון בשאלה, נביא את לשון ההלכה בעניין. כותב השולחן ערוך: "אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוותה, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה. במה דברים אמורים? בתורה שבעל-פה. אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם לימדה אינו 'כמלמדה תיפלות'" (יורה דעה, הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף ו). ומוסיף הרמ"א שם: "ומכל מקום – חייבת האישה ללמוד דינים השייכים לאישה". כמובא בהלכה זו, מותר לנשים ללמוד תורה, אבל הדבר אינו מומלץ. בעיקר מדובר כאן בלימוד הגמרא, שהוא לימוד של סברא ועיון. היו כמובן יוצאות מן הכלל הזה שכן למדו, אבל למעשה הכיוון ברור: לא לזה הנשים זקוקות.
מה כן צריכות וחייבות הנשים ללמוד? "דינים השייכים לאישה". פשוט, שמה שמוטל עליה לקיים, צריכה האישה ללמוד, אם לא כן – מנין תדע? אחד המקורות לדין זה מופיע בתורה: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים ל"א י"ב). ומבאר רש"י (על פי האמור במסכת חגיגה דף ג): "האנשים – ללמוד, והנשים – לשמוע". "ללמוד" כלומר להשכיל ולהבין טעמי כל דבר וסברותיו, ו"לשמוע" כלומר לקבל את המידע התורני הנחוץ להן. וכותב אור החיים הקדוש על פסוק זה: "למען ישמעו – פירוש שישמעו מצוות התורה שחייבין הם לעשות. ודבר זה שווים הם בו, שגם הנשים חייבות במצוות לא תעשה ובמצוות עשה שאין הזמן גרמא".
ובכן, נפסק להלכה, שאלו הם הדינים והנושאים השייכים והמוטלים על האישה ללמוד בדיוק כמו האיש: מצוות לא תעשה ומצוות עשה שלא הזמן גרמן. וכותב ה'ביאור הלכה' במשנה ברורה סעיף א, בשם ספר החינוך, שיש שש מצוות עשה מן התורה שקיומן תמידי (ומובן שהן בגדר ש'אין הזמן גרמן'), וכלשונו: "לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה ואין קץ למתן שכרן", והן: אמונה בקיום ה', שלילת האמונה באלוהותו של שום נברא, ייחוד ה' (דהיינו האמונה שהכול נמצא תחת השגחתו ועינו הפקוחה), אהבת ה', יראת ה', ושלילת כל מחשבת כפירה.
מצוות אלו הן מצוות "רוחניות", מצוות התלויות בלב. הן מוטלות על האישה כמו על האיש, וכשם שחובתה ללמוד כל דין השייך לה למעשה, כך חובתה ללמוד גם דינים ועניינים השייכים למצוות תמידיות אלו. דומני, שכל הנושאים של התפתחות רוחנית, קרבת ה', אמונה וביטחון וכיוצא בהם, כלולים בשש מצוות עשה אלו. נמצאנו למדים, בטרם נרחיב על כך את הדיבור, שאכן אין אלו "מותרות" ו"שיגעונות" של נשים, כי אם חובה הלכתית גמורה המוטלת עליהן ועל הגברים באותה מידה.
מי אמור ללמד את הדברים הללו? מי אמור למלא אצל הנשים את המצברים הנחוצים כל כך לקיום כל המצות כולן? מובן שישנו מענה ראשוני, בסיסי ואוטומטי, 'הבעל שלך יענה לך'".
נכון שמוטב, כמו בכל עניין הלכתי, שבענייני עבודת ה' ותיקון הנפש יהיה הבעל "המדריך הרוחני" של אשתו. אבל אם הוא אינו מסוגל להיות כזה, האם "פקע" חיובן של שש המצוות?
מי שנשואה לבעל שאינו בקי בהלכה, האם היא יכולה לזלזל בהלכות בטענה 'בעלי אינו יודע'? ודאי שלא. היא תלך, מן הסתם, ותלמד מתוך ספרים, בשיעורים מפי רב או מפי רבנית את החומר החסר לה, והוא הדין בענייננו.
לימוד והשתלמות במצוות אלו, למעשה, חשובים ונחוצים יותר מלימודים רבים אחרים שאנו עוסקים בהם, והשלכותיו של הלימוד הזה מביאות אור לכל החיים.
כבר כתב הרמח"ל בהקדמת ה'מסילת ישרים', על חובת הלימוד הזה ועל נחיצותו: "אם לא נסתכלנו ולא עיינו מה היא היראה האמתית ומה ענפיה, איך נקנה אותה ואיך נימלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מלבנו? האהבה – כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה, איך נמצאה בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו, אשר יוליד בלבנו הדבקות הזה? איך תיטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני? והמידות כולן, הצריכות כמו כן תיקון והישרה, מי יישרם ומי יתקנם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול?"
היום יש, ברוך ה', שפע של שיעורים, ספרים ודיסקים בענייני עבודת ה' ותיקון המידות, והם זמינים לנשים בדיוק כמו לגברים. צריך רק לחפש ולבקש עד שמוצאים מה באמת מעודד ומחיה, מה נותן כלים ועצות מעשיות לחיים, מה מרומם את הנפש ומה מחנך באמת לאהבת ה' וליראתו. ובזה, בלית ברירה, אנו עוסקים בכל השיעורים והפעילויות לנשים. אין כאן כל כוונה לבידור ובטח ובטח שלא כתחליף לסמכות של הבעל. אדרבא, המסר הברור שאנו מנסים להעביר בכל השיחות והסדנאות לנשים הוא אחד – לפני הכל עומדים בעלך וילדייך! רק זו היא משימת חייך וכל מה שאת לומדת ומבינה מכוון לנקודה הזאת!
מיותר לציין שגם בסוגיה עדינה זו של לימוד ופעילות לנשים אנחנו מתייעצים עם גדולי תורה והלכה. וכבר כתבו בעניין זה: "אל תהי צדיק הרבה". ראית אישה טובעת בנהר – אל תאמר אנוס ולא אראנה" (ספר היראה לרבינו רבי יונה מגירונדי סעיף פ"ה) והורו לנו הפוסקים שטביעה וחולשה רוחנית איננה שונה בעניין זה מטביעה בנהר ממש.
ולגבי באופן אישי – ברור שקיבלתי היתר ללמד נשים, גם בשיעורים וגם בסדנא, על ידי הרבנים הפוסקים שאיתם אני מתייעץ.

6. איך זה קורה שבסדנא חושפים עבירות שעשו?

באופן עקרוני אין לנו שום עניין בסדנא בחשיפה של עברות. הסדנא עוסקת בהכרת העולם הרגשי של עצמנו על מנת להתקרב אל השם. מועטים הם המקרים שבהם אנשים הזכירו עבירות שעשו, ובמידה וזה קורה, מי שמספר על עבירות שעשה מקבל הנחיה ברורה מאיתנו כתנאי להמשך השתתפותו בסדנא – שיפסיק מיידית לעשות את אותם מעשים. ברוך השם רבים שעברו בסדנא הפסיקו בעקבות הסדנא התמכרויות שונות כגון שימוש בסמים, ביטויי כעס או תוקפנות כלפי הורים או בני זוג וכן הלאה.

ובעניין הדין לספר חטאיו לאחרים בכדי שיורו לו דרך תשובה מובא בגמרא (יומא פו,ב): "אמר רב יהודה רב רמי כתיב (תהלים לב): "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" וכתיב (משלי כח): "מכסה פשעיו לא יצליח" לא קשיא הא בחטא מפורסם, הא בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן – בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן – בעבירות שבין אדם למקום.
להלכה יש פוסקים כרב נחמן, וכתבו שבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עברות שבין אדם לחברו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעברות שבין אדם לחברו, אבל בעברות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילן, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם, וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ה, והוא כתי' רב נחמן, עי"ש בלח"מ. ועי' חיבור התשובה עמ' 200 שתי' זה הוא לדעת כל הפוסקים, ועי' ב"ח תרז שגם הרי"ף והרא"ש והסמ"ג פוסקים כרב נחמן).
ויש מהראשונים פוסקים אף כרב וכתבו שעברות המפורסמות ומגולות, אף על פי שאינן בין אדם לחברו, צריך לפרסמן, שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים הראב"ד בהשגות שם, ועי"ש בלח"מ שפוסק כשני התירוצים, וכן בשערי תשובה לר"י שער א סי' יח כתב כשני התירוצים. ועי' כ"מ שם שאף הרמב"ם סובר כן, אלא שלהרמב"ם אין מצוה לפרסם חטא מפורסם שבין אדם למקום, אבל גם עזות פנים אין כאן כמו בחטא שאינו מפורסם.

וכן כתבו ראשונים שהעושה עברות בפרהסיא מחלל את השם וחייב להתאונן ולהתאבל עליהן לפני בני אדם לקדש את השם, ומפרשים כן את הכתוב "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך", כלומר אחרי שובי ממה שלא נודע לכל נחמתי, היינו התחרטתי בפני עצמי על מעשי, אבל אחרי הודעי שנודעתי לבני אדם והתפרסמו עונותי.
והנה בשער הציון (סימן תרז סק"ג)- האריך בדבר ההלכה בזה ונביא את עיקר דבריו "והנה מדסתמו כולן משמע דאפילו בעבירות שבין אדם למקום שרי, וכן מוכח מן הרמב"ם בפרק ב מהלכות תשובה הלכה ה', ועיין שם בהגהת הראב"ד שדעתו לצדד להקל ביותר מזה. ועיין בביאור הגר"א משמע דסבירא לה להלכה דאפילו בחטא מפורסם אסור לאמרו בקול רם, אולם דעת הרמב"ם בזה דאפילו באינו מפורסם גם כן שרי, ונכון גם כן לעשות כן, ע"ש":
אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן מז): "אשר על כן מסתבר דבחטא מפורסם לא חשיבא מיעוט כבוד שמים מה שעוד הפעם יתפרסם"
"לספר מחשבותיו למורה דרכו או לרבו- לספר כל פעם לפני המורה לו דרך ה', ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד התורה הקדושה אשר היצר הרע מעלה אותן על מוחו וליבו, הן בשעת תורה ותפילה, הן בשכבו על מטתו והן באמצע היום, ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה, ונמצא ע"י סיפור הדברים- שמוציא מכח אל הפועל, משבר את כח היצר הרע שלא יוכל להתגבר עליו כל כך בפעם אחרת. עוד ירויח עצה הטובה אשר יוכל לקבל מחברו שהוא דרך ה', והוא סגולה נפלאה".

7. שמענו שאנשים עוברים הפחדות בסדנת שקוף

הפחדה פירושה: "אם לא תעשה כך וכך יקרה לך כך וכך", ומשפטים מהסוג הזה מעולם לא נשמעו בשום סדנא.
אמנם אנשים אכן חווים פחד, בפרט בתחילת הסדנא.
הפחד שמתעורר באנשים שבאים לסדנא הוא הפחד לפגוש את עצמם. לפי הבנתנו הפחד הזה נובע מהתפישה השגויה שמה שיגלו בתוכם הוא רע ומפלצתי. אבל זהו פחד דמיוני, כי כל אחד מאיתנו הוא באמת טוב ולא רע. מצער לגלות כמה בהלה מתעוררת מגילוי רגשות ומגילוי של הילד המסכן שבתוכנו שלא מרגיש שהוא שווה משהו. לצערנו, קורה לעיתים שאדם לא מבין את הפחד שמתעורר בו מפני שינוי והוא משליך החוצה על מי שעומד מולא את החוויה האישית שלו ואומר: "ה ו א מפחיד אותי"

8. איך אתם עושים כזה דבר ללא ביקורת הלכתית ותורנית?

אנחנו מתייעצים על כל נושא עם הרב ישראל אסולין, שנוכח בעצמו בסדנאות ומלווה את התנהלותן באופן צמוד וקבוע. הרב ישראל הוסמך לרבנות על ידי רבה של ירושלים הרב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי לישראל הרב הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א ועוד. הרב ישראל מכהן כעת כראש ישיבה, ראש כולל ורב פוסק לקהילת "שבת אחים" בעיר מודיעין.

9. מה הסיבה לסודיות ולחשאיות סביב מה שקורה בסדנא?

אין כל סודיות וחשאיות סביב נושאי הסדנא. כל מה שנאמר ונלמד שם יכול להיות מפורסם ומופץ לכל דורש. יוצא מן הכלל הזה הם דברים אישיים שנאמרים על ידי אנשים בסדנא שמספרים על עצמם. דברים מהסוג הזה אנו חוזרים ומציינים שהתורה אוסרת באיסור חמור לספר לאחרים, וזוהי הנחיה הלכתית ברורה שכל אחד בסדנה מתחייב לה.

10. מי אמר שמותר לעסוק בעניינים נפשיים בקבוצה?

עיין בצעטיל הקטן הנהגה י"ג, וכן בבני מחשבה טובה של האדמו"ר מפיאסצ'נה ובעוד מקומות בספריו, מובא עניין החבורה ובכללם ההתעסקויות המשותפות בבעיות שרוצים לעבוד עליהם. גם ה"ועדים" מיסוד בעלי המוסר היו מושתתים על כך.
וכן כתב הרמח"ל: "ואין טוב לאדם, אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו את עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר" (מסילת ישרים סוף פרק כ"ג)

11. האם זה לא מסוכן להיכנס ככה לכאב? האם זה לא מסוכן לגלות רגשות?

רוחות נושבות בעולם: "אתה חלש. תיזהר מהתמודדות. אין לך כוח. אבל רבינו מאמין בטוב של כל אחד מאיתנו. הוא מאמין שיש לנו כוח ושנצליח בכל משימות חיינו. "חדלו להיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם". אלא שכדי לזכות לתיקון הנפש, כדי להצליח במשימות חיינו, אין לנו כל ברירה אלא לעבור דרך בכאב שלנו. "והכלל שעיקר בחינת התשובה שצריך להשיב ולהחזיר ולהעלות גם הדרך השמאל אל שורשו כנ"ל. וזה נעשה על ידי ששב והולך ועובר באותן הדרכים הנ"ל כי על ידי זה מעלה החיות משם דהיינו ניצוצות הקדושים שנפלו לשם על ידי עוונותיו משיב אותן לשורשם שהוא בחינת תשובה" (ליקוטי הלכות פורים א' ג')
להכיר את הכאב האמיתי שלי, להתמודד איתו ולעבור דרכו, זוהי העבודה שאנו אמורים לעשות כל יום בשעה התבודדות. "ושאר כל היום יהיה בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה). את העבודה של חשבון הנפש ותשובה רבינו מכניס למסגרת קבועה ומצומצמת ומזהיר שלא נעסוק בזה כל היום. "כִּי לֵב נִשְׁבָּר יָקָר מְאד מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ וְהָיָה טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר כָּל הַיּוֹם, אַךְ אֲנָשִׁים כְּעֶרְכְּכֶם יְכוֹלִין לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְעַצְבוּת עַל כֵּן צְרִיכִין לְיַחֵד אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר דְּהַיְנוּ לְהִתְבּוֹדֵד וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ יִהְיֶה רַק בְּשִׂמְחָה וְעַל זֶה הִזְהִיר אוֹתָנוּ כַּמָּה פְּעָמִים לְהִתְאַמֵּץ וּלְהִתְגַּבֵּר שֶׁלּא יִהְיֶה לָנוּ לֵב נִשְׁבָּר רַק אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם, וְעַצְבוּת כְּלָל לא וּשְׁאָר כָּל הַיּוֹם יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה" (שיחות הר"ן מ"א) יתכן ויש אנשים או מצבים שנמצאים במצב שלא מתאים להם בכלל להיכנס ללב נשבר, והם צריכים רק "אינפוזיה" של התחזקות ושמחה. ובוודאי לאנשים כאלה אנחנו ממליצים לא להיכנס לכאב בשלב הזה. כל האמור מתפרש בדברי חכמינו על דברי קוהלת: "דאגה בלב איש ישחנה" (קוהלת י"ב כ"ה) שפירשו: "דאגה בלב איש ישחנה" רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים" (יומא ע"ה) והנה כאן נמצאות בדיוק שתי האפשרויות לרווחה נפשית. האחת – לפתוח את הלב ולדבר על מה שמעיק על האדם. והשניה – להדחיק ולהסיח את הדבר מדעתו. ומאחר שכלל נקוט בידינו הכלל ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ואם כן שתי הדעות נכונות וקדושות, מה שנותר לנו זה רק לברר עם כל אדם מה נכון לו כרגע – לדבר ולפתוח או להדחיק.
מקורות רבים מאד נמצאים בדברי רבינו ותלמידיו על ההכרח להתמודד עם מרירות וכאב. בגלל החשיבות הרבה שאנחנו מייחסים לעניין הזה נביא כמה מהם בקצרה:

"כִּי כָל אֶחָד לְפִי נִשְׁמָתוֹ וּלְפִי עֲבוֹדָתוֹ כָּךְ יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"ע)

"מי שבועט ביסורין כאילו אומר לא-ל סור ממני" (ספר המידות המתקת דין חלק ב' סעיף ח')

"כָּל הָרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב צָרִיךְ לְהַפְקִיר כְּבוֹד עַצְמוֹ וְלִסְבּול בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים הַרְבֵּה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוד בָּזֶה מִתְרַחֵק, וּבְוַדַּאי רָאוּי לְהַרְחִיקוֹ מֵאַחַר שֶׁרוֹצֶה עֲדַיִן בְּכָבוֹד, כְּדֵי שֶׁלּא יְקַלְקֵל אֶת הַנְּעִימִים וְכַנַּ"ל. וּמִי שֶׁחָפֵץ בְּהָאֱמֶת רוֹאֶה אֶת הָאֱמֶת וּמִתְקָרֵב עַל – יְדֵי יִסּוּרִים וִיגִיעוֹת וּבִזְיוֹנוֹת, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב וּלְהִתְתַּקֵּן כִּי אִם עַל – יְדֵי זֶה. מֵאַחַר שֶׁעִקַּר פְּגַם הַחוֹבְלִים נִמְשָׁךְ מִפְּגַם הַכָּבוֹד. עַל – כֵּן צָרִיךְ עַתָּה לְבַטֵּל כְּבוֹדוֹ לְגַמְרֵי וְלִסְבּול בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים, וְאָז יִזְכֶּה לְהִתְקָרֵב וְלִטְעום קְצָת מֵהַנְּעִימוּת נועַם הַתּוֹרָה" (ליקוטי הלכות מנחה ו' ו')

"כִּי אַחַר הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה, דְּהַיְנוּ עֲזִיבַת הַחֵטְא שֶׁהוּא בְּחִינַת הַפְסָקַת הַדַּם נִדּוֹת, עֲדַיִן אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב תֵּכֶף לַה' יִתְבָּרַךְ, עַד אֲשֶׁר יִצְטָרֵף וְיִתְלַבֵּן וְיִשְׁמור עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא כַּמָּה יָמִים, כְּדֵי שֶׁעַל – יְדֵי זֶה יְגָרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהָיְתָה נֶאֱחֶזֶת וְתִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְאָז הִיא רְאוּיָה לְטָהֳרָה גְּמוּרָה וְלִזְכּוֹת לָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ, כִּי תְּחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת הִיא הִתְרַחֲקוּת, וְצָרִיךְ לִסְבֹּל צַעַר שֶׁל אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין שֶׁל הַהִתְרַחֲקוּת שֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹכָחָה שֶׁהִיא בְּדֶרֶךְ בִּזָּיוֹן, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמּוֹכִיחִין וּמְיַסְּרִין אוֹתוֹ בְּבִזְיוֹנוֹת וְהִתְרַחֲקוּת כַּנַּ"ל, וּבְזֹאת הַתּוֹכָחָה נִתְגַּלֶּה הַחֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְזֶה שֶׁכָּתוּב, "מוּסָר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקוץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהָב ה' יוֹכִיחַ וְכוּ'". כִּי הַתּוֹכָחָה וְהַיִּסּוּרִין הֵם אַהֲבָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּהַתּוֹכָחָה" (ליקוטי הלכות נידה א' א')

"אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הַשָּׁלוֹם כִּי אִם עַל יְדֵי מְרִירוּת, רַק שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו וְאֵינוֹ שׁוֹלֵחַ עָלָיו מְרִירוּת כְּפִי עֲווֹנוֹתָיו הָרַבִּים שֶׁלּא הָיָה יָכול לִסְבּול. רַק שׁוֹלֵחַ עָלָיו מְרִירוּת כְּפִי יְכָלְתּו. וְהַמְרִירוּת שֶׁצְּרִיכִין לִסְבּול הוּא בְּכַמָּה בְּחִינוֹת, כִּי הַרְבֵּה צְרִיכִין לִסְבּל מְרִירוּת מַמָּשׁ מֵרִבּוּי הַמְנִיעוֹת וְהַסִּכְסוּכִים לְהִתְקָרֵב לִנְקֻודַּת הָאֱמֶת, וּמְנִיעוֹת מֵחֲמַת פַּרְנָסָה וְלִפְעָמִים יִסּוּרֵי הַגּוּף אוֹ מִבָּנִים חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם הַקֻּשְׁיוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים הַמְעַקְּמִין אֶת הַלֵּב שֶׁצְּרִיכִין לִבְרוחַ מֵהֶם. וּבְכַמָּה אֳפָנִים זֶה הַמְרִירוּת קָשָׁה מֵהַכּל, כִּי הָעִקָּר לְשַׁבֵּר מְנִיעוֹת הַמּוחַ שֶׁבָּא מֵחֲמַת הַקֻּשְׁיוֹת וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב. אֲבָל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמוֹ לְהִמָּלֵט מִבְּאֵר שַׁחַת וּמִטִּיט הַיָּוֵן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּסְבּל מְרִירוּת אֵלּוּ כְּפִי בְּחִינָתוֹ, וְאָז יִזְכֶּה לְשָׁלוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת קֶשֶׁר וּכְלָלִיּוּת הָעוֹלָמוֹת שֶׁהֵם כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל. אֲבָל צְרִיכִין לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁה' יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ הַמְרִירוּת בְּרַחֲמָנוּת וּמַשְׁלִיךְ כָּל חַטּאתָיו אַחַר גֵּווֹ וְאֵינוֹ שׁוֹלֵחַ לוֹ מְרִירוּת כְּפִי עֲווֹנוֹתָיו רַק כְּפִי יְכָלְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם בַּסִּימָן הַנַּ"ל. אֲבָל עַל כָּל פָּנִים בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּסְבּל זֶה הַמְרִירוּת" (ליקוטי הלכות נטילת ידיים לסעודה ו' סעיף י"ז י"ח)

רבי נתן מדגיש ומבאר כי כאב קדוש (של יראה) מביא חיים ולהיפך להיפך: "איש כשר מאחר שמאמין באמת, ועקר תקוותו הוא לעולם הבא, על כן חייו טובים מאד. כי כל מה שעובר עליו הוא מאמין שהכל לטובה כדי להזכירו שישוב מעוונותיו או בשביל כפרה על עוונותיו כדי שיזכה לחיי עולם הבא לטוב הנצחי וכיוצא בזה. ואפילו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום אפילו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת (משלי י כז): "יראת ה' תוסיף ימים": ותדע כלל זה, כי כל היראות וכל היסורים שיש לאדם הם מקצרים ומכלים ימי חייו. ועל כן אלו הקלי עולם העוסקים בחקירות חייהם אינם חיים כלל, כי היסורים והדאגות שלהם מכלים חייהם כנ"ל. אבל כל היראות וכל היסורין שיש לאדם מחמת יראת ה' הם מוסיפים ימים וחיים בבחינת "יראת ה' תוסיף ימים". וגם אלו היסורין שיש לאדם מחמת שעבר איזה פגם או עברה חס ושלום ומתחרט על זה ויש לו צער גדול מזה, אלו היסורים הם בחינת "יראת ה' תוסיף ימים" כי היסורין שלו הם מחמת שמתירא מהשם יתברך, הן מחמת רוממותו יתברך או מחמת יראת הענש. ואיך שהוא על כל פנים הוא בכלל יראת ה' כי הכל מיראתו יתברך ועל כן היא מוספת ימים כנזכר לעיל" (שיחות הר"ן ק"ב)

אז מה אנחנו אמורים לעשות עם הכאב הזה? קודם כל להכיר בו. לא לברוח ממנו, לא לומר שהוא לא קיים, לא לנסות לחנוק אותו או לפתור אותו. פשוט להודות בקיומו ובעוצמתו.
ושורש כל הכאבים זה הכאב על חוסר הקשר, על הניתוק. כאב על הריחוק שלנו מעצמנו, מתכליתנו, מהקרובים לנו, מאלוקים. כך מגלה רבינו בתורת "איה": "וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ"

כשאדם מבודד את הכאב ומזהה אותו הוא עצמו הופך לכוח מניע. הוא משנה צורה והופך לרצון בוער. ואם הרצון ממשיך לבעור, אדם מתחיל להמריא אל החזון שלו, אל התכלית שלו.
חשוב לדעת שיש הרגשות מזויפות שמתחפשות לכאב ומופיעות במקומו. ואדם חייב לזהות אותן ולהיפטר מהן. תחפושת אחת היא הרחמים העצמיים של "כמה אני מסכן, למה זה קרה לי?" אבל צריך לדעת שכאב הרחמים העצמיים הוא לא שלו. הקליפות שלו, כלומר החלקים החיצוניים והזרים לנשמתו שבהם עטופה נפשו, לא רוצות להיפרד ממנו וכואב להן מאד. ואז הן משדרות אליו את הכאב כדי שיכאב את כאבן ובגלל ההזדהות הזאת הוא מרגיש מסכן, אבל הן המסכנות והכואבות והוא באמת חופשי מכל זה. הכאב המדומה הוא הדבק שמשאיר את הקליפות בתוכך. והכאב הטהור הוא שמסלק אותן.
ועוד הבדל אחד מאד מהותי. הכאב הטהור הוא מתנה עצומה מאת הבורא לשמור את המערכת שלך נקייה והכאב המדומה הוא הדרך של הקליפות לינוק חיות מהכאב שלנו ולתת להם קיום. האחד מטהר והשני מזהם. ומי שלא מבחין ביניהם דועך כמו נר. הפחד מהכאב מסתיר את הרצון. כשאין רצון גלוי נעלמת החיות. כשאין חיות נמשכים לעבירות ומחפשים שינוי במציאות החיצונית.

צריך להסכים עם הכאב ולא להילחם בו. לנקות אותו מפתרונות ואשמים. ובעומק – ההסכמה עם הכאב היא הסכמה עם האנושיות שבנו – חוסר הוודאות והחולשה. ואז יש מקום לאלוקים להיכנס.

כולנו מפחדים מהכאב, זה נראה לנו אויב מסוכן. אבל זו לא האמת. הכאב לא מסוכן. אבל הפחד מהכאב הוא מסוכן, כי הפחד הזה מונע מאיתנו לטפל בכאב ואז הוא מצטבר בפנים ומוכחש, גורם לך לעבור לתפקוד אוטומטי והופך לשיטה. זה כמו מישהו שיש לו קוץ ברגל ובגלל שזה כואב לו הוא מתחיל ללכת עקום. בסופו של דבר זה לא כואב, אבל הוא כבר כל כך הרבה זמן הולך עקום עד שנדמה לו שאין לו שום בעיה. עד שמגיעים כאבי גב, עד שפעם אחרי פעם הוא רוצה ללכת ימינה ומגיע שמאלה. אבל הוא מסביר לכולם שככה הולכים, אין דרך אחרת ללכת. הוא גם ילעג ויבוז למי שהולך ישר. העיוות נהיה שיטה והשיטה הופכת לרוע.

אז לפני הכל צריך לטפל בכאב. לא צריך לחפש אותו בנרות. הוא תמיד שם בפנים, אצל כל אחד. רק צריך להפסיק לברוח ממנו. אכילה מיותרת, דיבורים מיותרים, שעות עבודה מיותרות, נתינה מופרזת – כל אלו משתקים את הכאב. אם מפסיקים את הבריחה מיד הכאב מופיע ואפשר להתחיל לעבוד.
ואם מסכימים לחוות את הכאב שוב ושוב – בסופו של דבר מפסיקים לפחד ממנו. הוא מתגלה כמשהו שלא מתים ממנו, הוא מאבד את ההילה המפלצתית והמפחידה שאנחנו מעניקים לו, הוא נהיה נסבל יותר ויותר ואז הוא הופך לדלק של הרצון. אתה מפסיק להיות עבד של הפחד ואתה יוצא למרחב חדש, שבו הכל אפשרי. ואז – סוף סוף אתה יכול לבחור באמת, כי ההתנגדות לכאב חוסמת את הבחירה. ועיקר הבחירה היא לבחור פרשנות חדשה למציאות שלך. כשיש כאב מוכחש המציאות והפרשנות הם דבר אחד ואז אין לבן אדם בחירה כי הפחד משתק אותו והוא בכלל לא בנקודה של לראות מה עומד מולו. הוא משקיע את כל הכוח שלו כדי לברוח מהפחד עד שאין לו עוד כוח לגלות שאין ממה לפחד. הוא לא יודע שבעצם המלחמה נגמרה מזמן. הנאצים מתו. אין סיבה יותר להסתתר במקלטים. אפשר לצאת אל אור השמש. בחוץ מחכים ידידים.

12. מאיפה אתם לוקחים את כל החיטוט והחפירות האלה?

כל פעם שרוצים להתבונן ולהכיר את עצמנו מיד שולפים את המילה המפחידה "חפירות". אבל האמת היא שהתבוננות על עצמנו היא ראש ושורש לכל תיקון המידות ועבודת השם ומוזכרת כתנאי בסיסי להתקדמות אצל כל גדולי שיטת המוסר וגדולי החסידות. לשם דוגמא נביא חלק מן הפרק "בביאור חובת הזהירות" שבו פותח הרמח"ל את ספרו "מסילת ישרים: "הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו.
ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה) "תכבד העבודה על האנשים" וגו', שהיה מתכוון שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא
עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמומיות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. והוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א): "שימו לבבכם על דרכיכם". ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו'): "אל תיתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הינצל כצבי מיד" וגו'. וחכמינו ז"ל אמרו (מועד קטן ה): "כל השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא".

מעניין לגלות שבשתי התורות הכי מרכזיות בליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב ותורה י"ב בחלק ב', מדבר רבינו על החובה להסתכל על עצמו, ובשני המקרים הוא מספר לנו שמה שנגלה בשלב ראשון הם דווקא הדברים הכואבים: "וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצוא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב" (רפ"ב)

"וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתו" (י"ב בחלק ב')

13. האם הנושא של "הילד הפנימי" הוא קרדינלי אצלכם?

כל מה שאנחנו אומרים בסדנא זה רק המלצות. אין לנו שום עניין שעליו אנחנו אומרים: "כזה ראה וקדש". כל אחד יכול לקרוא לזה באיזה שם שהוא רוצה. העיקר זה לא המינוחים אלא שכל אחד יזכה להכיר את עצמו יותר טוב, לעודד את עצמו להשתנות ולהתקדם, להתקרב לעצמו, לאשתו, לילדים שלו, לקדוש ברוך הוא, לתורה ומצוות, לעם ישראל.
15. בשביל מה בכלל צריך להתעסק בעבר? מה שהיה היה.
מצד אחד מה שהיה היה אבל מצד אחר מה שהיה עדיין קיים בתוכנו ומשפיע באופן מאד חזק על כל מה שאנחנו עושים. גם אם זה לא מורגש, זה קיים ומשפיע. ואם נזהה את מה שקרה לנו בעבר, ניטיב להכיר את עצמנו ותתאפשר לנו בחירה חדשה במקומות שלא היינו מודעים להם.
את תפישות העולם וההתנהגויות שלו מסגל האדם כבר מילדותו, בהשפעת הקרובים אליו, כפי שכותב הרמב"ם ב"שונה פרקים": "ומפני שאין אדם בטבעו בתחילת עניינו בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק שמיני, והוא ירגיל בלי ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו" (פרק רביעי). רבי נתן בליקוטי הלכות מלמד, שכדי שאדם יוכל לעשות תשובה האמיתית על מעשיו, הוא צריך להתבונן על עצמו ועל עברו ולראות היכן התחילה הסטיה מדרך הישר. רק אם יכיר את שורשו תפישותיו השגויות ומעשיו הרעים, יוכל לשנות אותן בשורש ולעשות תשובה שלמה. הנה דבריו בעניין זה: "וזה הדבר נעשה בכל דור ודור ואצל כל אחד ואחד מישראל כשעושה תשובה באמת כראוי. כי זה בחינת תשובה שמי שנוטה מדרך הטוב ובחר לעצמו חלק וגורל הרע ח"ו אזי אי אפשר לו שיתתקן וישוב לדרך הטוב כי אם על ידי תשובה, דהיינו שהוא מוכרח להצטרף ולהבחין בדרך ההוא שהלך בו בחינת תשובת המשקל כמובא לעייל, דהיינו שהוא מוכרח לשוב ולילך ולהיות בכל אותן הדרכים הרעים שהיה בהם מקודם. לשבר תאוותו ויטה מהם ויסור מהם וצריך לילך דרך כל הדרכים ההם עד אשר ישוב למקומו אל אם הדרך שורש שני הדרכים ששם כולו טוב ומשם והלאה מתפצלין ומתפרדין שני הדרכים" (ליקוטי הלכות פורים א' ג')

שאלות בעניין הקשר של שקוף לברסלב:

1. מה זה קשור בכלל לרבינו כל הסדנא הזאת?

מי שמעביר את הסדנא הם אנשי רבינו. תכני הסדנא הם תורות ועצות רבינו. מטרת הסדנא היא לחזק את הקשר עם רבינו. תוצאות הסדנא הן חיזוק עצום באמונה ברבינו ובקיום עצותיו. אנשים מתחזקים בקיום התבודדות יומית, באזמרה ולימוד זכות על עצמם ועל כל הסובבים אותם, הם מתחזקים באמונה בעצמם ובהנהגת השם את חייהם. הם מגלים את חשיבות כוח הבחירה וכוח הרצון שלהם. הם מפסיקים להיגרר להרגלים רעים של תאוות ומידות רעות. האם כל זה קשור לרבינו?
2. אם זה כל כך קשור לרבינו – למה רבינו לא דיבר על זה?
רבינו לא השתמש במושג "ילד פנימי". זה ברור. רבינו גם לא דיבר על "לוחמי התמורות". האמת היא שרבינו גם לא דיבר על "הצפה רגשית". מה שאני עושה מאז ומעולם זה לנסות ולתרגם את המושגים של רבינו לשפות שונות, למילים שיותר מובנות ויותר נקלטות באוזן של אדם בן ימינו. האם יש בזה פסול? ממה שהבנתי מתוך לימוד והעמקה בספרי רבינו ותלמידיו ומתוך התייעצות עם משפיעים בברסלב, לא רק שאין בזה טעם לפגם אלא יש בזה טעם לשבח. רבינו עצמו אמר על עצמו: "אני קנקן חדש מלא ישן". גם הוא הלביש רעיונות יהודיים ישנים ומקודשים בלבוש חדש ולעיתים לא מקובל של סיפורי מעשיות. מטרת ההלבשה הזו איננה חלילה להמציא משהו חדש או לחרוג מהדרך הישנה והטובה על כל פרטיה ודקדוקיה. מטרת הדבר היא להציג באופן חדש ומרענן ומעורר השראה דברים ישנים, כדי לגרום התעוררות מחודשת לתורה ומעשים טובים. על דרך זה השימוש במושג הילד הפנימי בא להקל על האדם להתבונן על עצמו ועל עברו, מתוך הבנה והכרה שמה שעבר עליו, למרות שכבר עבר, עדיין נמצא בתוכו ומשפיע על חייו. במילים אחרות אנחנו מדברים על הכרות עם הנפש או הרובד הרגשי שיש בנו.

איפה רבינו אמר שצריך להיות קרוב רגשית לאשה ולילדים? ואם לא נמצא את זה בדבריו האם נלמד מזה שאולי לא צריך בעצם קרבה רגשית?
איפה רבינו דיבר על יעוד, על הגשמה עצמית, איפה רבינו אומר שיש טראומות מהילדות שיכולות להשפיע על החיים? ואם הוא לא אמר את זה אז אולי זה לא נכון?
איפה בספרי רבינו הוא מדבר על חיזוקים חיוביים ועידוד מילולי לאשה ולילדים? האם בגלל שרבינו לא גילה דעתו בפירוש שצריך לתת חיזוק מילולי לאשה ולילדים אולי זה אומר שזה מיותר?
7. האם אין כאן הנמכה והקטנה של בני אדם וזה מעורר ריח רע בנשמות, שזה מה שרבינו דיבר בתורה ח' על תוכחה שאינה ראויה?
כפי שמובא בפוסקים גדר מצוות תוכחה עניינה: "הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך" (רמב"ם דעות ו' ז') בסדנא אנחנו לא עוסקים בתוכחה ולא מדברים כלל על חטאים, אלא על רגשות שיש לאנשים והדרך להתמודד איתם.
ומה שקורה בפועל בכל הסדנאות זה שרוב האנשים יוצאים מהסדנא עם אמונה חדשה בעצמם ובכוחות החיוביים שלהם, והם חווים את הריח הטוב והנפלא של נשמתם ומעשיהם הטובים.

8. האם לחפש את הרע בכל אחד זה לא ההיפך מ"אזמרה" ולימוד זכות שרבינו לימד?

בנוגע ל"אזמרה" ולימוד זכות על עצמו, רבינו עצמו מבאר שאזמרה אין פירושה להתעלם מהרע, אלא לעבור דרכו ולהמשיך פנימה אל הטוב. אם אדם מתעלם מהרע שבו, הוא לא באמת מאמין לטוב שבו. ואם הוא מסכים להתחיל להסתכל על עצמו, לזהות את הרע ולראות אותו בפרופורציה, אז מתחת לרע הזה (שלרוב נובע ממחשבות שליליות על עצמנו ולא משקף את מהותנו האמיתית) מתגלה טוב עצום. מי שמנסה לעקוף את החושך כדי להגיע לאור, לא מצליח להאמין באור. אבל מי שמצליח לעבור דרך החושך, זוכה לגלות תחתיו את מי שהוא באמת – עצם הטוב. הנה לשון רבינו שם בעניין זה: "וַאֲפיִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפול מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצוא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב. ואַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים ואֵין בּוֹ מְתום, הַיְינוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל-כָּל-פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּמצְוה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה". הטוב מאיר למרות הרע שמתגלה, ולא על ידי התעלמות מהרע.

10. איך כל זה מסתדר עם הציווי של רבינו ללכת בתמימות ובפשיטות?

רבינו לימד: "גם בתמימות אסור להיות שוטה" (שיחות הר"ן נ"א) ואם כן תמימות בוודאי אינה טיפשות או חוסר עומק. להתבונן פנימה ולהכיר את עצמך זה חוסר תמימות? בתורה א' בליקוטי מוהר"ן רבינו מדבר על התמימות והצדיק שמייצג אותה שם הוא יעקב אבינו. אמנם באותה תורה עצמה יעקב אבינו מייצג גם את החכמה. איך מסתדר חכמה עם תמימות? כפי היוצא שם מדבריו הדבר פשוט: תמימות היא שימוש מכוון בחכמה על מנת לברר מה תכלית האדם עלי אדמות. שימוש כזה בחכמה נחשב לתמימות ואילו שימוש בחכמה לכל תכלית אחרת נחשב לחוסר תמימות. "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו דבר". במה שנוגע לתכלית ולהתקרבות אל השם – צריך להתבונן ולחקור. בדברים אחרים אין מה לחקור. ומה נחוץ יותר לאדם לחקור מאשר להכיר את עצמו ואת מצבו, כפי שהבאנו גם מדברי המסילת ישרים ומדברי רבינו בשתי תורותיו המרכזיות "אזמרה" ו"איה": "וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצוא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב" (רפ"ב)

"וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתו" (י"ב בחלק ב') אבל להסתכל על עצמו – בוודאי צריך, וזוהי התמימות האמיתית.

טעמים למשלוחי המנות:

אחת ממצוות הפורים היא משלוח משלוחי מנות איש לרעהו. למה שולחים משלוחי מנות? מה העומק מאחורי הדבר?

קודם כל בפשט – מגדילים שמחה ואהבה בין בני ישראל. שולחים מנות סעודה אחד לשני, זה מקרב, זה מביא לשיתוף ושמחה. יש שאומרים לשלוח דווקא למישהו שהוא לא חבר שלך, זאת אומרת – זה לא אומר לא לשלוח לחברים אבל להקפיד לשלוח דווקא לאנשים שהם רחוקים ממך. אנשים שאולי אתה לא אומר להם שלום רוב השנה, אולי אפילו מישהו שרבת איתו או איתה. דרך המשלוחי מנות מגדילים את האחווה ואת הרעות.
כותב הכתב סופר :
"..ואחרי הוצאת דברים אלו מצאנו להטעים טעם מצות משלוח מנות איש לרעהו בפורים, להראות שמחה חדוה ורעות כדרך עושין סעודת שמחה שמשלחים לקרובים וריעים אהובים, לפמ"ש דלכן מצוה להרבות בו בסעודה ומשתה ביותר כדי להראות שלא קשה עליו עול תורה ומצות ושמח לבו עד כי הוא טוב לב משתה תמיד. ואוכל ושותה ע"ד תנו שכר לאובד ויין למרי נפש [כמשלי לא, ו], ואוכל ושותה כדי שישכח רישו, לכן התחכם מרדכי והוסיף לשלוח מנות איש לרעהו מן הסעודה כדרך ששולחים איש לרעהו מסעודת שמחה שלו, ומי שמרבה סעודה ושותה כדי להפקיע צערו מלבו אינו שולח לקרוביו ורעיו מסעודה כזו להודיעו צערו ולהזכירו צרתו, ואין זה אלא מי שעושה סעודה ומרבה בשתיה מפני שהוא שמח וטוב לב על הטוב אשר הטיב ה' עמו, וביום טובה הוא בטוב, אומר אוהב ארדוף אחלק מהטוב אשר הטיב ה' עמדי לריעים אהובים השמחים בשמחתי:
משוייה תקן מרדכי מצות משלוח מנות איש לרעהו מתוך הסעודה להגלות מצפון לבו של כל א' שמרבה באכילה ושתיה כי יום טובה הוא לו ואין טוב אלא תורה, כי יצאנו אז מאפילה לאורה, ליהודים היתה אורה זו תורה, אחר שהושחרו פניהם האירה, והיינו וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, שיעשו אותם שמחה וכו' וזכרם לא יסוף מזרעם, היינו וזכרם של ימים אלו לא יסוף מזרעם שקיימו עתה מה שקבלו כבר ואז היה באונס ועכשיו שבע רצון ע"י שאוכלים ושבעים מראים כי לרצון הוא לנו:" (כתב סופר על שמות פרק כד פסוק יא)

טעם נוסף ששמעתי הוא שבזמן סעודת אחשוורוש כל אחד סבר שהוא אוכל כי הוא מוכרח אבל לא רוצה להמרות את רצון השם ואילו האחרים אוכלים ונהנים ואכילתם לא כשרה, דבר זה הביא לפירוד וריחוק בין היהודים. כמו כן ולפיכך אף אחד לא רצה לאכול מאוכל של חבירו כי חשד בו, במשלוח המנות אנחנו מראים שאנחנו לא חושדים בחברינו הכשרים ושמחים וששים לקבל מהם משלוחי מנות.

עוד טעם מספר קדושת הלוי:

"..ועתה נבאר טעם משלוח מנות איש לרעהו, כי הנה מרדכי הצדיק ואסתר קרעו גזר דין שהיה לרעה כמבואר במדרש (אסת"ר ז) שהיה גזירה מן השמים בעבור שנהנו מסעודתו של אותו רשע להשמיד כו', רק שמרדכי ואסתר בטלו בתפלתם ותקנו מדה של אלהינו, דהיינו שיתעורר האל כמו שיסד הפייטן עורה נא כו', שיהיה להבורא יתברך שמו תענוג בכנסת ישראל ויהיה במחשבת היוצר כביכול להתפאר בישראל ובתפלתם ועל ידי זה נקרע גזר דין ובצדקתם תיקן אפילו בגלות שבית המקדש חרב יתפאר בהם בישראל ויהיה לו נחת רוח מתפלת ישראל, והן הן הדברים מה שנאמר במדרש בספר הבהיר, משל לבת מלך לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז עד שקראה אמי הוא מרומז על זה וכבוד אלקים הסתר דבר. ומה שאמרו בגמרא שישראל נקראים אחים ורעים למקום כמו שנאמר למען אחי ורעי אדברה כו' (תהלים קכב,ח), הלא על בחינה הזאת נקראים כשישראל יש להם כח בתפלותיהם לבטל גזירותיו יתברך שמו וכמו שאיתא במדרש ובזוהר הקדוש על הפסוק כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אבל בישראל יש, מה הקדוש ברוך הוא מחיה מתים גם אליהו היה מחיה מתים, והקדוש ברוך הוא הוריד הגשם ואליהו עצר גשם וצדיקים פוקדים עקרות, כך דרשו במדרש ובזוהר לכן נקראו ישראל רעים, שמחמת גודל החביבות עשאן לישראל רעים שיהיה כח בדבורם ובתפלתם כמוהו יתברך שמו וכמ"ש בשם המדרש והזוהר. והנה הצדיקים בעצמם הם בשר ודם ואין להם הכח, רק שהוא מתנה מאת המקום יתברך שמו שיהיה להם זה הכח שכל מה שגוזרים הצדיקים יקויים:
והנה נודע במדרש על פסוק (ויקרא כב,כט) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, דרשו במדרש ואיש, זה הקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות טו,ג) ה' איש מלחמה. גם על פסוק (שמות א,א) איש וביתו באו, דרשו בזוהר ובבחיי, איש, זה הקדוש ברוך הוא ועיין שם. והנה כבר כתבנו שמרדכי ואסתר תיקנו שאפילו בעת הגלות יהיה כביכול אלהינו יתנהג על ידינו וכמ"ש, ופעלו שהצדיקים יבטלו בתפלתם כל גזירות קשות ורעות שהרי מן השמים נגזר להשמיד כדאיתא במדרש, רק אליהו הלך אצל מרדכי והודיע למרדכי ואסתר ובטלו הגזירה שנחתם בשמים ובטל דברי המן שחשב כיון שחרב בית המקדש אלהיהם ישן הוא וכמ"ש. וזאת הבחינה שיהיה תפלה עושה רושם ביארנו שבעבור כן נקראו ישראל רעים כמש"ל והקדוש ברוך הוא נקרא איש, וזאת שיהיה כח שיבטלו הצדיקים הגזירות רעות הוא מתנה נתונה מאת הבורא יתברך שמו. וזהו משלוח מנות איש לרעהו. איש, זה הקדוש ברוך הוא כמו שדרשו במדרש ה' איש מלחמה. לרעהו, לצדיקים יסודי עולם נשתלחה מתנה מאת הקדוש ברוך הוא שיהיו כמוהו כב"י שיהיה גזירתם קיימת והוא בחינת רעהו. וזהו הארת פורים שכן מרדכי ואסתר בטלו בזמן הזה גזירה מן השמים שנחתם בטיט להשמיד והפכו בתפלתם ותיקנו מדת אלהינו להפיר מחשבת המן הרשע שאמר אלהיהם ישן הוא, ונתגלה שהאל הוא אלהינו ומקבל תפלתינו:"

למה קוראים לפורים פורים ולא פור – אם הוא הפיל פור אז היה צריך לקרוא לזה פור ולא פורים. אלא הוא הפיל כמה פורים כדי להגיע לז' אדר. יום הפטירה של משה.

למה פורים? הרי הפור הוא לא חלק מהנס. הרי אחשוורוש כל דבר זה בשניות. ושתי מעצבנת? לחסל אותה. להרוג המן? ישר להרוג אותו. החלטות מרגע לרגע. אם לא היה הגרלה – והמן היה אומר בוא ונהרוג אותם עכשיו. היו הורגים אותם עכשיו. דווקא ההגרלה היא מה שדחה את ההרג של היהודים והביא להם את ההצלה.

מקורות והעמקה:
"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל פור למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות:
ואיתא במד' כי הי' מפיל גורלות על ימי השבוע ולא עלו לו והפיל על החדשים. וקשה מאחר שלא עלה על הימים מה תועלת בגורל חדשים. שע"כ צריך ליפול ביום מימי השבוע. אמנם הם ב' מספרים מספר ימי השבת נתלים בשבת. ושבת ניתן לישראל וקביעא וקיימא. ובזה אין שייכות להמן כלל. אך החודש נמסר לבני ישראל דכתי' החודש כו' לכם. שהם מקדשין החודש. והפי' שע"י ישראל ממשיכין התחדשות להטבע ג"כ. זה ההפרש בין שבת שלמעלה מן הטבע. וחודש הוא המשכת התחדשות לתוך הטבע עצמו. וזה היה עיקר שנאת המן הרשע היפוך משם צדיק שהוא ג"כ המשכת החיות להנבראים. ועל שם זה נק' צדיק חי. ורשע כמת שנפסק מן שורש החיים ומפריד הטבע מן החיות שלמעלה כנ"ל. וז"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. שמביאין האחדות גם בתוך פיזור. שהיו אז בגלות והעבודה בגלות היא למצוא נקודה האחדות גם בתוך הטבע. וע"ז חרה לו. וז"ש והחודש אשר נהפך שגם בבחי' התחדשות בתוך הטבע נעשה הנס. כי שם יש אחיזה לעמלק והמן. ונתהפך לטוב:" (שפת אמת ספר שמות – לפורים – שנת [תרל"א])

"כמוהו הפיל פור הוא הגורל לאהיה צריך לכתוב אלא הפיל הגורל הואיל ובלשון הקדש נכתב' המגיל' אלא להודיענו על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ואלו לא נכתב מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות לא היינו יודעים למה נקרא פורים" (רשב"ם על שמות פרק טז פסוק טו)

"..והנה כבר שאלו המפרשים במה ניכר הצלת ישראל בעת ההיא, דהלא דבר טבעית הוא כשנתודע לאחשורוש שאסתר מעם היהודים היא לכן השיב גזירתו. ונ"ל דאיתא במדרש מגילה [אסת"ר ח, ה] ויגד לו מרדכי את אשר קרהו, ברמז הגיד לו בן בנו של קרהו, דכתיב [דברים כה, יח] אשר קרך בדרך. וצריך להבין כוונתו. והנה לכאורה תמוה איך צוותה אסתר להתך לשאול פי מרדכי מה זה ועל מה זה, וכי לא ידעה ולא הגיע אל אזניה מפתשגן כתב הדת אשר כבר נודע בשערים, וכדכתיב [לעיל ד, ג] ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וכו'. ונ"ל כי בוודאי ידעה מכל אשר נגזר מאת המלך, אבל לא ידעה על מה ולמה עשה ככה, אם מרדו היהודים במלך עד שראוי להם ע"פ דין וחק המלך להשמידם ולכלותם, או הוא רק משנאתו אותם, וזהו ששאלה לדעת מה זה ועל מה זה, מה עשו עד שחמת המלך בערה בם, וע"ז השיב מרדכי ויגד לו את אשר קרהו, היינו שלא היה אלא מקרה, שלא מרדו בו יהודאי כאשר מאז ומקדם עם בני ישראל נוהגים כבוד במלך ובשריו ושומרים מצותיו, כן היה בעת ההיא ורק במקרה עלה בדעתו להשמידם משנאתו אותם שנאת חנם על לא דבר, וכן בא עמלק על ישראל במקרה בלי טעם שלא עשו לו מאומה, ורק משנאתו אותם בא עליהם, ולכן כתיב אשר קרך. והן הן דברי המדרש, ברמז הגיד לו בן בנו של קרהו בא עלינו:
והנה זה מופת חותך כי לא היה מעשה ההוא בטבע, כי אין בדרך הטבע שיגזור מלך שמד על אומה בלי שיאשמו לו, ואם שנאתו גדולה מאוד מ"מ אי אפשר לו לעשות ככה בפני שריו ועבדיו, כי אין זה אלא רע לב, ולחרפה וקלון יהיה לו להשמיד אומה שלימה מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. וכ"כ רמב"ן בפ' שמות [ה, כא] דאמרו למשה אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם להרגינו, כי כל זמן שלא מצא פרעה עלילה לא היה באפשר לגזור שמד להרגם בחרב, ולכן עשה התחכמות בסתר אבל לא בגלוי, אבל אחר שבקשו לילך דרך ג' ימים והיה נראה לו כי רוצים לברוח, מעתה יש לו עלילה לצות להרגם בחרב, והיינו לתת חרב בידם עיי"ש. ולהיות כן אי אפשר שהיה גזירת המן בטבע, רק גזירה מן השמים על שחטאו היהודים נגד ה', וכדאמרו ז"ל [מגילה יב.] מפני מה נתחייבו וכו'. ולב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, ונתן ה' בלב המלך להסכים עם המן לגזור שמד, וע"י זה יחזרו בתשובה. ואחז"ל [שם יד.] גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים שעמדו לישראל, שכולן לא החזירום למוטב והסרת טבעת החזירם למוטב. ואחר שעשו תשובה נתן ח' בלב המלך להסיר מחשבת המן, וגידל את היהודים והיו לחן ולחסד בעיני כל והאיש מרדכי הולך וגדול, ומעתה אין לך ראי' ברורה יותר מזה כי מאת ה' היתה זאת:
ויש להבין עפי"ז למה קראו הימים האלו פורים על שם הפור, ולא קראום ימי הצלה זכר לנס שהצליחו ונמלטו, יען שלא ניכר הנס ולא נראה כי מעשי ה' הוא, רק על ידי הצרה ניכר ונראה כי הכל היה מאת ה' ובהשגחתו היה הצרה, וכן נהפך מאבל ליום טוב על ידי רצון ה' ולכן קראו לימים אלו פורים כנ"ל:" (ספר כתב סופר על אסתר פרק ט פסוק כט)

"..ואומר מעתה דהיהודים ע"י אשר ישבו בשאר מדינות המלך לא רצו לקבל עליהם לעשות ימי פורים אלו לעולם, באשר לא הבינו כי יש בזה נס, ותלו בטבעי שהמלך אהב המלכה ושמע לקול בקשתה, וגם מהצרה לא הבינו כי מה' היה, כי חשבו אולי היושבים בשושן מרדו במלך ופגעו בכבודו, ולכן על הכלל כולו יצא להשמיד להרוג, בחשבו כי כולם מורדים במלך, והחלק יעיד על הכל, לכן אם כי שמחו שנצולו ונמלטו מ"מ לקבוע לדורות לא רצו, ולכן כתב מרדכי שנית את כל תוקף, היינו שכתב להם כל הענין כולו, והגיד האמת כי לא היה טעם למלך לגזור ככה, כי לא מרדו בו יהודאי, והראה להם בראיות ברורות כי מאת ה' היתה זאת, ולכן שוב קיימו וקבלו עליהם לעשות ימי פורים אלו בזמניהם, וימי הפורים אלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם להודות ולהלל לה', וקריאתה זו הלילא כדאחז"ל [שם] שהיה ראוי לומר הלל, רק שקריאת המגילה במקום הלל:" (ספר כתב סופר על אסתר פרק ט פסוק כט)

"..וזה כוונת המן שהפיל פור מיום ליום ומחדש לחודש, כפל הענין מיום ליום ומחודש לחודש צריך ביאור. וגם להבין מה שנאמר במגילה [ט, כו] כי על שם הפור נקרא שמו פורים, למה לשון רבים ולא פור לשון יחיד:
אבל הענין מבואר בגורלות שנהוג היה כך בין חכמי קדם, כי ודאי על גורלות פשוט אין לסמוך, כי פשיטא אם תשים בקלפי י"ב פתקאות, בכל אחד נרשם חודש אחד, פשיטא שיעלה על כרחך חודש אחד, וכמאמר עכן ליהושע (סנהדרין יג ע"ב) בגורלות אתה בא עלי, הפל גורל עליך ועל פנחס (אלעזר איתא לפנינו) ויעלה הוא או אתה, אבל יעשה הגורל כך, השנה שנ"ד ימים עושים שנ"ד פתקאות, ובכל פתק יום אחד, דרך משל, על הראשון א' ועל הב' ב' וכן כולם, עד שעל הפתק האחרון כותבים שנ"ד, ואלו שנ"ד פתקאות יהיו מונחים בקלפי, ואח"כ לוקחים י"ב פתקאות, וכותבים לכל אחד חודש מחדשי השנה, ע"ז ניסן וע"ז אייר וכן כולם, ומטילים אותם בקלפי שניה, ופושט ידו ולוקח מתוך קלפי שניה פתק אחד, ועולה דרך משל אדר, פושט שנית ידו ולוקח מתוך קלפי ראשון פתק של הימים, ואם עולה דרך משל פתק שעליו ק', הרי ששקר גורלו, כי יום ק' הוא בתמוז, כשתחשוב מניסן, ולפי גורל החדשים הוא אדר, והדברים סותרים ויש בה מהכזב. אך אם עולה בידו פתק שכתוב עליו ש"מ וכדומה, אם כן חשבון הימים ג"כ באדר, ונתכוונו הגורלות הימים והחדשים והן על אופנים מתחלפים, מזה נפשוט כי הוא גורל אמת ויש בו צדק. ולכך נאמר הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש, שהיו ב' גורלות, ולכך נקרא פורים לשון רבים, על שני גורלות, וזה נכון:
אך לא בזה לבד בטח המן, כי אם גם בחכמת כוכבים, ואמרינן בגמרא (מגילה יג,) כיון שגורל בא באדר שמח, ואמר הוא הוא הירח שמת בו משה, ולא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה ע"כ. ויש להבין מה זו שמחה והלא בכמה חדשים אמר, הואיל הגיעה בו צרה, חשש שלא יצליח, כי לא תקום בהם צרה פעמיים, גם למה ידע ממיתת משה ולא מלידתו, ועיקר קשה, מה בכך שנולד בז' אדר, כיון שמת בו איתרע מזלא, אם יזדמן שימות אביו ביום שנולד אביו לא יתענה, וזה אינו, כי הכל הולך אחר אחרון. אמנם נראה דגזר בניסן על אדר, והוא כי דעת רוב חכמי אצטגנינות כי מזל צומח כאשר ישלים הקפתו בעולם אזי תשקע צמיחתו, דרך משל, מי שמזלו צומח בתשרי, באלול הבא הוא סוף הקפתו, כי היקף בעולם לפי מהלך השמש שנה, אז ישקע, וחכמי תולדות אחרונים חולקים בזה, והמן היה מדעת הראשונים בתולדות, וישראל היה מזלם צומח בניסן כי אז נגאלו מיד צר, והלכו בנתיבה במים עזים, חשב ששקעה בירח אדר הבא, ולכך גזר על אדר, שהוא מזל שוקע מה שבניסן צומח, רק מי יאמר שהנכון עם דעת חכמים אלו, רק כי זה שהמן ידע שמשה מת בז' אדר, לא ידעו ממספר ישראל, רק היה מפורסם באמת יום מיתתו, כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם, כי עשה פלאות וניסים אשר יבהלו כל הגוים מלפניו, מיתתו היתה ידועה לכל העמים, היה חרות על הלוחות יום ששקעה שמשו של ראש יהודים המשנה סדרי בראשית, ועוד היום, האומות שמכחישים בתורת משה ועובדי עכו"ם, מ"מ הפליגו בשבח משה, ואמרו שהיה חכם ומלומד בפלאות הטבע, לא קם איש לנגדו בגבורתו, מזה היה יודע המן ממיתתו:
אמנם יום לידתו היה טעות אצל גוים. כמבואר בקרא [שמות ב. ב] ותצפנהו ג' ירחים, ואחר כך שמתהו ביאור, ובאה בתי' בת פרעה ומצאתהו, ואמרה מילדי העברים זה ותחמול עליו, ואם כן בתיה וכל מצרים שמצאוהו לא חשבו שהיה הילד כבר עומד ג' ירחים, כי איך היה צפון זמן זה ולא ירגישו בו המצרים, וגם יהיה מת רק חשבו שזה יום או יומים נולד, ואם כן שפטו לידתו מיום מציאתו, וחשבו שסמוך למציאה נולד, וזה נתפרסם בין האומות, אבל אנחנו מתורת משה למדנו, שנולד ג' חדשים קודם מציאתו על שפת היאור, ואמרינן בגמרא דסוטה (דף יב ע"ב) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן, כי בז' אדר נולד ואותו שנה מעוברת היתה, ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר, וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים כנ"ל, שמזל הצומח בניסן שוקע באדר, כי בניסן נולד ובאדר מת, ולכך שמח שמחה גדולה, כי גם לישראל יקרה כזה, אבל באמת שקר הוא, כי בז' באדר נולד משה, כפי שכתוב בתורה, ולא מזל ניסן שוקע באדר, כדעת המן:
והנה עוד הטעם, כי בעל מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש, כי משה אמר ליהושע בחר לנו אנשים [שמות יז, ט] שנולדו באדר שני, כי אז אין להם מזל ולא יחול עליהם כישוף, והנה ידוע כי גזירת המן היה על אדר שני, כמבואר בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] אותה שנה מעוברת היתה, ולכך קוראים המגילה באדר, ואם נתעברה קורין באדר שני. והנה כשתעיין במדרש ותרגום שני למגילה, תראה כי המן ימ"ש – תוצק צואה רותחת לתוך פיו – אמר שכל מעשה משה היה ע"י כישוף, וכן יהושע וכל מנהיגי ישראל דור ודור כולם היו מכשפים, וע"י כישוף הצליחו ולחמו נגד העמים, ואם כן היה המן ירא לנפשו מאי אהני ליה, בבוא היום יעשו כשפים ע"י מזלות ולא יהיה יכול להם שום אדם, אמנם בנפול הפור באדר שני, הוא הירח שאין בו מזל ולא יחול בו כישוף, שמח שמחה גדולה ואמר לריק יקומו וינחשו, והביא ראיה ממיתת משה, שהיה – לדעתו ימ"ש – גדול שבמכשפים, איך מת ולא עשה בכשפים לחיות, כאשר יאמינו הטפשים שיש ביד המכשפים לפעול להאריך ימים קרוב כימי אדם, אלא ודאי שמת באדר שני כנודע, כי משה מת באדר שני ושם לא הועיל כישוף, והוא לא ידע דלכך מת ביום שנולד, דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו':" (ספר יערות דבש – חלק ראשון – דרוש ג)

"..ועתה נבאר למה נקרא פורים על שם הפור הוא הגורל וכי עיקר הנס היה הגורל. והנה להוי ידוע שלמעלה מן הטבע הוא הכל אחדות ואין רואין שם רק מלכותו יתברך שמו רק למטה בעולם הטבע שם שליטת החיצונים ויש שם בחירה לעשות רצונו יתברך שמו או חס ושלום לעבור רצונו. והנה אם אין רק דבר אחד אינו שייך גורל, רק אם יש שני דברים דומים זה לזה מי שבורר לו דבר אחד שייך גורל. שגורל אינו רק הבורר אחד משני דברים הדומים זה לזה. לכן בעולם הזה אשר מלכותו והנהגותו מכוסה שייך גורל אחד לה' וכו'. ונמצא עולם הטבע נקרא עולם הגורל, רק אנחנו עמו ישראל ה' מנת חלקינו וגורלינו, אבל למעלה ששם אחדותו נראה ואין רואין רק מלכותו יתברך שמו כמו שאמרו בחגיגה (יב ע"ב) על רוח סערה שהוריד דוד לארץ ולא בשמים משום לא יגורך רע כו' (תהלים ה,ה) לכן הנס דפורים שהיה בתוך הטבעים ששם שליטת החיצונים והבחירה נתנה שייך שם גורל כמ"ש, ולכן עולם הטבע הוא עולם הגורל נקרא פורים על שם הפור הוא הגורל שהיה בתוך הטבעיים ששם גורל הוא הבחירה, לכן הנס דמרדכי ואסתר נקרא פורים והוא יעשה עמנו נסים ונפלאות נסים נסתרים ונסים נגלים ויקוים בנו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. למה קבלו התורה אז, כי הנה צריכין להבין למה חיוב לקרות מגילה יותר מכל התורה כולה. והתורה שנתנה למשה בסיני אינו כל כך חיוב כמו מגילת אסתר אשר נאמרה ברוח הקודש על ידי מרדכי ואסתר, וגם כי יציאת מצרים הוא חיוב לקרות מן התורה יכול לאומרו בכל לשון, ולא כן קריאת המגילה דכמה דברים מעכבין בה כגון למפרע וקראה על פה ותרגום ובכל לשון ובכל התורה שנתנה בקולות וברקים וכתיבות מצות הבורא ברוך הוא וכתיבות כמה שמות הקדושים ברוך הוא איננו כל כך חיוב כמו מקרא מגילה, וגם כי חייב אדם ללמוד תורה כמאמר (יהושע א,ח) והגית בו יומם ולילה. אמנם יכול לשנותו בכל לשון שירצה ובהרהור דברי תורה אדם יוצא לא כן חיוב קריאת המגילה שכמה דברים מעכבין בה. והנראה למה קבלו את התורה אז, כי הנה ידוע שכל העולמות שלמעלה שהוא עולם המלאכים ועולם השרפים וחיות ואופני הקודש צורתן הרוחניות כדמות התורה הרוחניות וכדמות מצות הרוחניות. ועיקר חיותן הוא מתורה ומצות כמו שאיתא במדרש אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (איוב כט,כז) ועיין במדרש, שראה הבורא ברוך הוא בתורה וברא העולמות. והנה גם בעולם התחתון הוא עולם הזה עולם הטבע עיקר החיות גם כן מהתורה ומצות ואהבה ויראה את הבורא ברוך הוא יתברך שמו. אפס, כי בעולם העליון הוא עולם השרפים וחיות ואופני הקודש החיות הוא השכליות של עבודת הבורא ברוך הוא הוא מגולה ובעולם הזה הוא עולם הטבע החיות שבו שהוא התורה והמצות. ועבדות הבורא ברוך הוא מכוסה, כי הוא מדור להחיצונים. וצפון אור בתוך החושך:
והנה על ידי עסקנו בתורה אנחנו מחברים עצמינו באורות הרוחנים, ולכן העוסק בתורה לשמה בדחילא ורחימא אזי מאיר על נפש העוסק בתורה אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה את שמו הבורא ברוך הוא יתברך שמו ובשמחת האל יתברך שמו. לכן העוסק בתורה ובמצות נתמלא הנפש מאהבה ויראה את שמו יתברך ומלא שמחה, כי כן הרוחניות של תורה הוא צרופי שמות המלאכים והיכלות העליונים אשר המה מלאים אהבה ויראה את הבורא ברוך הוא יתברך שמו ושם שורש השמחה כמאמר הכתוב (דהי"א טז,כז) עוז וחדוה במקומו. וכן צרופי שמות של המגילה הוא החיות והשכליות של עולם התחתון שהוא עולם הטבע, כי היה הנס בתוך הטבע מוכח שנתקן עולם הטבע לכן בעת קריאת המגילה מתנוצץ ומאיר באיש הישראל הקורא המגילה החיות והשכליות ואהבה ויראה לשמו יתברך ברוך הוא מה שיש בעולם הזה הוא עולם הטבע. לכן צריך לקרות המגילה. והוא יותר חיוב מדברי תורה כמו שאיתא במסכת מגילה (ג ע"ב) מכאן סמכו של בית רבי מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, וגם לא מצינו חיוב מן התורה לקרות מן הספר תורה אשר כתובה כתיקונה כמו שמ
(35) ספר קדושת לוי – קדושה ראשונה פורים
חויבין לקרות המגילה אשר היא כתובה על הספר אשורית ובדיו, שעל ידי קריאת המגילה נזדככו כל הטבעיות, כי ההוגה בו תוך הספר הכתובה כתיקונה על הספר ובדיו מתנוצץ כל האורות והשמות שבתוכה והצרופי השמות שבתוכה והאורות והשמות והצירופים שבתוך המגילה המה החיות והשכליות של עולם הזה עולם הטבע כהחיות והשכליות של כל העולמות כדאיתא במדרש, שכמו שבאדם יש רמ"ח אברים, כן יש בארץ. לב הארץ, עין הארץ, ערות הארץ, עיין שם. והרמ"ח איברים הרוחנים של אדם הוא רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים הרוחנים הוא שס"ה לא תעשה כן בעולם הרוחניות שבה הוא רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, שמקיימים בני אדם. ולכן כיון שהצירופי שמות והאורות של מגילה הוא החיות והשכליות של עולם הטבע המה בודאי השס"ה לא תעשה ורמ"ח מצות עשה, כי המצות עשה ולא תעשה המה החיות של כל העולמות והצרופים והשמות והאור של מגילה המה הרמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה של הטבע, כי כן הנס דמגילה היה בתוך הטבע כמ"ש, לכן האורות והצירופים ושמות של מגילה הוא החיות של עולם הטבע. דהיינו הרמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה של עולם הזה היא של עולם הטבע כמו שהנס דפורים היה בתוך הטבע כמו שביארנו:
ולכן בעת שישראל קורין המגילה אזי מזדככין הגשמיות של הקורא והצרופי שמות שבה מאירין בהקורא את המגילה ומזככין את הגשמיות ומאירין שכל הגשמיות החיות שבה הוא קיום התורה והמצות, ומי שקראה בכוונה אחר קריאתה נתמלא הנפש שמחה ורצונה לקיים מצות התורה שלא לעבור על שס"ה לא תעשה, וגם כל הטבעים של עולם נתקנו ומלבד שנתקן הגשמיות של הקורא המגילה נתקן עוד הטבעים של כל העולם כלו כמאמר חכמינו ז"ל לא נברא כל העולמות אלא בשביל ישראל, זכה מכריע את כל העולם כלו לכף זכות. ולכן אחר קריאת המגילה שנזדככו עולם הטבע ומאיר בעולם האיך שעיקר קיומה הוא מדברי תורה, וכיון שישראל קורין את המגילה מאיר בהן הצרופי אותיות והשמות של המגילה שהוא החיות של עולם התחתון עולם הטבע האיך שתלוין בתורת האל ברוך הוא ובמצותיו. לכן אחר קריאת המגילה מקבלין ישראל עליהם עול תורה ומצות מאהבה, ולא כן בקריאת שאר התורה, כי התורה שנתנה מהר סיני הוא מורה על עולמות העליונים לכן בעת שחזרו להגשמיות מודעא רבה לאוריתא, אבל במגילה כיון שנזדככו גם עולם הטבע, כי הנס היה בתוך הטבע לכן הדור קבלוה בימי אחשורוש, ואחר שקראו המגילה ונזדככו עולם הטבע כמ"ש לעיל:
ועתה יתורץ למה חיוב של קריאת המגילה יותר מדברי תורה, כי לא מצינו חיוב בדברי תורה, רק פרשת זכור, וגם אמרו במגילה מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה. ולפי עניות דעתי יתכן שכתבנו שקריאת המגילה גורמת שעל ידי קריאתה מקבלין עול תורה. וכמו שבימי אחשורוש מאיר על האדם בחינת נשמת מרדכי ואסתר לכן חיובה גדול עד מאד. ושפיר אמרו מבטלין תלמוד תורה לשמוע דברי מגילה. הגם שגם בדברי תורה בה יראה ומקבלין עול תורה. אמנם כבר כתבתי שהתורה בעולמות העליונים כשבא בגשמיות מודעא רבה לאורייתא. לכן כפה עליהם ההר כגיגית. אבל סגולת צרופי המגילה שמזדכך עולם הטבע וסגולתה להקורא שיקבל עול תורה אפילו כשאדם הוא בגשמיות שכשם שהנס של המגילה בתוך הטבע כך צרופי שמות שלה. והקוראה הוא הזדככות הטבעיות והגשמיות לכן הקורא אפילו הגשמיות שבה מקבל עליו עול תורה ולכן הוא חיוב יותר מדברי תורה וסמכו של בית רבי לבטלה עבור מקרא מגילה ולכן
הקורא למפרע ובכל לשון לא יצא, וגם צריך לקרותה בספר ובדיו:
כי הנה דע כי יש הפרש גדול בין אורות המצות הכתובים בספר תורה ובין אורות המצות הכתובים במגילה. כי בספר תורה באתגליא כל הדברים האיך לעבוד את הבורא ברוך הוא ולקיים מצותיו ובמגילה אף על פי שבאורות והצרופים והשמות של מגילה נרמזו הרמ"ח מצות עשה והשס"ה לא תעשה, אבל באתגלייא איננו מוזכר בתוכה שום מצוה. אפס באורות ובאותיות ובצרופים מרומז החיים של עולם הטבע כמו הנס שהיה בתוך הטבעים המה מצות התורה. וטעם הדבר שהתורה שהוא בעולמות העליונים ועל השמים כבודו ושם אלהותו באתגליא לכן גם מצות הבורא ברוך הוא ועבדות שלו שם באתגליא, אבל במגילה שהוא מרומז על עולם הזה עולם הטבע ובעולם הזה עולם הטבע אלהותו ומלכותו בהסתר לכן גם מצות הבורא ברוך הוא בתוכו בהסתר, רק על ידי צרופים ואורות קבעו מרדכי ואסתר האורות של התורה שבעולם הטבע. והקורא את המגילה בלשון שקבעו מרדכי ואסתר נפשו תאבה וחמדה לקיים מצות התורה הקדושה, כי נתקשרה נפשו בשכל של מרדכי ואסתר אשר קבעו במגילה. ומצינו בדברי חכמינו ז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו, כמו שאיתא במסכת עדיות ומובא במסכת שבת דף ט"ו ע"א, כי האומר בלשון עצמו אינו מתנוצץ בו, רק שכל עצמו. והאומר בלשון רבו אזי האדם האומרו מתנוצץ בו שכל של רבו, לכן בכאן צריכין שיתנוצץ השכל של מרדכי ואסתר אשר כתבו וקבעו והם כתבו וקבעו בו שצרופי אותיות יש בהם האיך שהחיות של עולם הטבע הוא התורה והמצות, וכיון שקורא את המגילה מתנוצץ בו זה השכל של מרדכי ואסתר שקבעו במגילה שהוא קיום התורה והמצות, לכן אחר קריאת המגילה מקבלין עול של התורה ומצות כמאמר חכמינו ז"ל הדור קבלוה בימי אחשורוש, לכן צריך לקרותה בלשון הקודש בלשון שקבעוה מרדכי ואסתר לכן צריך לקרות המגילה בלשון הקודש ולא למפרע רק בלשון שקבעוה מרדכי ואסתר כדי שיתנוצץ בישראל הקוראים אותו השכל של מרדכי ואסתר שקבעוה, דהיינו קיום התורה והמצות כמו שכתבנו שמשום הכי חייב אדם לומר בלשון רבו. לא כן בתורה הקדושה אשר מצותיה ועבודתיה מגולים כיון שהוא בעולמות העליונים כאשר ביארנו לעיל לכן הלומד בכל לשון קיים מצות והגית בו יומם ולילה. אמנם מצוה מן המובחר ללמוד בלשון של משה רבינו ע"ה או של התנאים כדי שישאיר בו שכל יותר גבוה, דהיינו השכל של משה רבינו ע"ה או של התנאים:
והנה יש עוד דבר גדול להתחבר את עצמו והוא יותר גבוה משכל של רבו והוא הלומד מתוך הספר. כי אותיות מחכימות, כי הרואה באיזה דבר הוא מתחבר את עצמו בדבר הרואה אותו והמביט באותיות הוא מחבר את עצמו באותיות התורה הקדושה ואותיות התורה ממקום גבוה קא נחתי. ודע אותיות הכתובים בתורה העשויה ונכתב כתיקונה על הספר ואשורית ובדיו ותפירה בגידין הוא בדוגמא של מעלה והוא חלק אלהי ממעל, כי אותיות התורה המה כלים למדות של מטה וכמו שכתב בעץ חיים, שאותיות המה כלי ספירות ואותיות המה נשמות ישראל אשר נשמות ישראל חלק אלהי ממעל. לכן הלומד מתוך הספר תורה הכתובה כתיקונה אזי מדבק את עצמו בחלק אלהים והוא בא בסוד אלהים, כי מאיר עלינו אותיות התורה המביט בה ונתחבר במדת העליונים ונתחבר נפשו בסוד שבה ובצירופי השמות שבהן לכן במגילה הסוד שבה והצרופים שיש בתוכה הוא האיך שעולם הטבע החיות שבה הוא יסוד התורה והמצות, כי הנס של מרדכי ואסתר היה בתוך הטבע כמ"ש. לכן צריך לקרות במגילה הכתובה כתיקונה על ספר ובדיו ותפירה בגידין מאיר צרופים ההמה ומקבלין אחר קריאתה עול התורה והמצות. ולכן במגילה כיון שקיום המצות הוא מכוסה, רק שבצרופים ואורותיהם קבעו בה מרדכי ואסתר קיום התורה כמ"ש והוא הפנימית של מגילה, לכן צריך לקרותה מתוך המגילה הכתובה כתיקונה על הספר ובדיו כדי לדבק את עצמו בפנימיותה וכמ"ש לכן הוא יותר חיוב לקרות מהתורה, כי הקורא בתורה מתחבר את עצמו באורות העליונים שבתורה ומצות ואחר שבא אל הגשמיות מודעא רבה לאורייתא ובמגילה הוא האורות שבעולם הזה שבתוך הטבע ועל זה אין מודעא רבה וקבלוה מאהבה וכמ"ש ועוד נבאר לקמן אם ירצה השם:
ומעתה מתורץ קושית התוספות מה שהקשו על הא דאמר רבא מכאן מודעה רבה הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר. והקשו התוספות, הלא רבא סבירא ליה כשמואל דקימו וקבלו, דאסתר ברוח הקודש נאמר. ולפי מה שכתבתי יתבאר דחדא מכלל חבירתה אתמר, דהא דאמר שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, היינו דנאמרה לקרות. והנה כתבנו למה באמת מחויבין לקרות המגילה יותר מספר תורה. וביארנו, דעל ידי קריאת המגילה מאיר עלינו ההארה לקבל עול תורה ומצות לכן חיוב קריאת המגילה גדולה עד מאוד שמקבלים על ידי קריאתה עול תורה ומצות, אם כן מוכח דעל ידי קריאת המגילה הסוד שבה הוא קבלת עול תורה ומצות ומוכח ממילא דהדור קבלוה בימי אחשורוש, ואם כן מוכח מקימו וקיבלו תרתי דמטעם דהדור קבלוה בימי אחשורוש, גלל כן מחויבים לקרות המגילה והוא נכון:
ועתה נבאר בעזר אדון כל למה במגילה איננו מוזכר שום שם הויה ושום שם משמות הקדושים בפירוש רק בראשי תיבות ובסופי תיבות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל, וכגון יבא המלך והמן היום, ראשי תיבות הויה. וכל זה איננו שוה לי, סופי תיבות הויה, וכן כולם. כי הנס היה בתוך הטבעים הנהגתו מכוסה ולכן אין שום שם במגילה, כי בטבע הנהגותיו מכוסה, רק על ידי הנס דמרדכי ואסתר רואין שיש עילת כל העילות המנהיג עולמו ומרים תפארת ישראל ומשפיל ומכרית קרני רשעים, אבל אין רואין מלכותו כמו למעלה כמאמר המשורר (תהלים קג,יט) ה' בשמים הכין כסאו. ולכן כיון שעל ידי הנס ניכר שיש עילת כל העילות המנהג עולמו בחסד וברחמים ובמשפט לכן בראשי תיבות וסופי תיבות יש כמה שמות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל. אפס כיון שאין רואין מלכותו לכן אין בו באתגליא. וגם כיון שרואין על ידי נסים נסתרים והנס צריך להיות מכמה דברים ומכמה סיבות. וכל שם היוצא מראשי תיבות וסופי תיבות הוא מכמה תיבות, כלומר שרואין מלכותו מהסיבות שהיה בימי מרדכי ואסתר והסיבה שהיה בימי מרדכי הוא מאיזה ספור מעשה וספור מעשה בא מכמה תיבות לכן בא השם בראשי תיבות וסופי תיבות מכמה תיבות. אבל שם בפני עצמו הוא תיבה מיוחדת איננו מוזכר, כי בפני עצמו אין רואין אותו בטבע והוא דק ועמוק. וגם נראה, כי השם יתברך הוא ראשון והוא אחרון והוא בגו עלמין. וזהו שאמר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, אני ראשון ואני אחרון, להורות שהוא ראשון ואחרון. ומבלעדי אין אלהים, להורות שהוא בגו עלמין. ושהוא ראשון ואחרון נתגלה על ידי נסים ונפלאות שעושה בעולמו כרצונו וכרצון בית ישראל שמשנה אותה וכופה את עולמות לעשות רצונו אז ניכר שהוא ראשון ואחרון ומבלעדיו אין אלהים שהוא בגו עלמין זה הוא כשהעולם כמו שהוקבע בה לא על ידי נסים. ולכן אמר בגו עלמין שכב"י בהירותו ואורו מתלבש בעולמות וזהו סוד בגו עלמין:
והנה בעולמות שלמעלה רואין אותו שהוא ראשון ואחרון ומבלעדו אין אלהים ושגם כשהוא מתלבש בתוך העולמות ומתנהגין כמו שהוקבע בהן בתחלת בריאותן רואין מלכותו. וזה שאמר בגו עלמין. אבל בעולם הטבע כשהוא עושה נסים ונפלאות רואין שהוא ראשון ואחרון. אבל כשהוא מתלבש בעולם והוא בגו עלמין בתוך עולם הזה כב"י מלכותו נסתר וראשי תיבות וסופי תיבות של התיבות הוא סוד אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, שהוא בגו עלמין הוא סוד התיבה עצמה. ולכן במגילה שהוא להורות שנתקן עולם הטבע כאשר כתבנו ושם מלכותו נסתרה לכן אין בו שמות שאינם נמחקים. אבל על ידי נסים ונפלאות ניכר שהוא ראשון ואחרון לכן יש בו שמות בראשי תיבות וסופי תיבות, כי ראשי תיבות וסופי תיבות שהוא אני ראשון ואני אחרון, שהוא סוד נסים ונפלאות ועל ידי נסים ונפלאות ניכר אלהותו לכן יש שמות בראשי תיבות וסופי תיבות. אבל התיבה עצמה שהוא סוד ומבלעדי אין אלהים, שהוא בגו עלמין בעולם הטבע אין ניכר מלכותו ואלהותו, לכן אין במגילה שום תיבה מיוחדת לשמו יתברך שמגילה מרומז על עולם הטבע:
ומעתה יתלהב לב האדם בקראו המגילה ויכוין בקראו ובשמוע המגילה שמעתה מקבל עול תורתו ומצותיו כמאמר חכמינו ז"ל קיימו מה שקבלו כבר. וכפי אשר ביארנו לכן יכין את עצמו מה שחלף ועבר אין. ומעתה הוא מקבל עליו עול תורתו ומצותיו יתברך שמו לכן אמרו בזוהר הקדוש יום כפורים שהוא כמו פורים, כלומר שהארת יום כפור הוא מטוהר וחושבנא מכאן ולהלאה כמו שאמרו במדרש (תנחומא אמור כב) ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג,מ) ראשון לחשבון עונות, כי העיקר האורות יום הכפורים לקנות לב חדש לעבוד אותו כמו שתיקנו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חקי רצונך כן בפורים מה שחלף ועבר אין. ומעתה מקבלין עלינו עול תורה ומצות יתברך שמו כמ"ש. וגם כי בפורים ביארנו שהטבעים נזדככו על ידי קריאת המגילה שמאיר בעולם הזה כמ"ש (שמות ל,כג) בשמים ראש מארי דכיא. וביארנו על ידי קריאת המגילה נזדככו העולם הזה. ולכן נעשה בתוך הטבעים וקיימו מה שקבלו כבר:
והנה ידוע שמושב חצונים הוא בעולם הזה ובעולם הזה הוא רובו חיצונים, רק שנזדככו על ידי מעשה בני אדם ונמצא בפורים שנזדככו העולם הזה הוא עולם הטבע על ידי קריאת המגילה ומקבלים עול תורה ומצות נזדככו כל החיצונים, כן הוא ביום הכפורים שנזדככו כל החיצונים ומטילין גורל הוא פורים השעיר לעזאזל לכן מתלהב האדם בקריאת המגילה ובשמעו יכין את עצמו לקבל עליו מאותו יום עול תורה ומצות ויתחדש כנשר נעוריו וישמח בעול קבלת תורה ויכוין בקריאת המגילה שיזדככו כל העולמות ואפילו העולם הזה הוא עולם הטבע יזדככו על ידי קריאת המגילה וישמח מאוד שיזדככו כל העולמות ויקוים מקרא שכתוב (תהלים קד,לא) ישמח ה' במעשיו. ויכוין שבכל דיבור שיוצא מקריאת מגילה נברא הארה וכל דיבור שיוצא נברא מלאך אחד. מה מאד יתלהב האדם כשיעלה במחשבתו שמכל דבור ודבור שמח הבורא בו ונברא מלאך מה מאוד יתלהב האדם, כי כן הוא בדברי קדושה. והשם יתברך שמח בקריאת מגילה של בני ישראל ונזדככו כל העולמות וכל הנשמות ובכל דבור ודבור עושין נחת רוח לבורא ויוצר ועושה הכל ומקוים משום הכי ישמח ה' במעשיו, בן חכם ישמח אב (משלי י,א) זה הקדוש ברוך הוא. והאל יתן בלבנו לעבדו בלב שלם ולשמור מצותיו וישמח ויעלוז האל בנו כמו שאמר הכתוב ישמח ה' במעשיו, ויקוים בנו (ישעיה סא,יא) שוש אשיש בה'. וישמח האל אותנו בשמחתו כמו שנאמר (אסתר ח,טז) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר א"ס:" (ספר קדושת לוי – קדושה ראשונה פורים)

"[ו] על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ולכאורה יש להבין למה קראו שם הימים על הענין שהיה הצרה כמו שנאמר והפיל פור גו', להומם ולאבדם. ולמה לא קראו הימים על שם הנס כמו פסח על שום שפסח כו', ובתורה חג המצות על שום שלא הספיק בצקת כו', חג הסוכות, כי בסוכות הושבתי וגו', בהוציאי וגו', הכל על שעת היציאה והגאולה והכא הפור הוא בשעת הגזירה. אכן הענין הוא, כי באמת זה הפור שחשב המן לרעה היה בעצמו לטובת ישראל, כי פור המן נהפך לפורינו. דאיתא (מגילה י ע"ב) ריב"ל פתח כו', והיה כאשר שש וגו', כן ישיש להרע אתכם. ופריך ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת וגו', לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואר"י כו', מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה. אמר ר"א הוא אינו שש אבל אחרים משיש כו', ופירש"י וכשנתחייבו כליה בימי המן היו אויביהן שמחים עיין שם. והדבר צריך בירור מה ענין פתיחה זו למגילת אסתר שהפתיחה הוא לבאר ענין המגילה וזה לא שייך כלל להאי פרשתא ומאי נפקא מינה מזה שמשיש האויבים לפירש"י. גם למה נצרך לכתוב בתורה שמשיש את האויבים הלא זה אינו מענין העונש דמאי נפקא מינה לענין העונש אם ישמחו האויבים וגם מה שייך על זה הדמיון כאשר שש להיטיב כן ישיש וגו', ומה דמות יערוך זה לזה ושם הוא שמחה באמת לפני הקב"ה ואיך שייך לדמותו ולומר כן וגו'. גם מה שהקשו בגמרא ומי חדי הקב"ה כו', כפי הפשט דקאי על ישראל ולמה הוצרך להביא ראיה ממה שלא נאמר, כי טוב בהודאה דקרא במלחמת יהושפט על עמון ומואב. ומדרשא דלא קרב זה אל זה דהוא דרשא בעלמא ושם מדבר ממצרים. והלא כמה פסוקים מפורשים דהקב"ה לא די שאינו שמח אלא עוד מצטער בצרת ישראל כמו שנאמר עמו אנכי בצרה וכתיב בכל צרתם לו צר וכתיב צדיק ונושע הוא ואז"ל (מדרש תנחומא סוף פרשת אחרי) ומושיע אין כתיב אלא צדיק ונושע הוא כביכול הוא נושע ומייתי מכמה קראי עיין שם. ואיתא (מגילה כט.) שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה וכשנגאלין שכינה עמהן כמו שכתוב שם והשיב לא נאמר אלא ושב. והרי דהקב"ה כביכול מצטער בצרתם ואיך סלקא דעתך שישמח חס וחלילה ולמה הוצרך ראיה. אבל הנה בתורה כתיב כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וזה תימא איך שייך בישראל לומר להאביד הלא כל העולם נברא בשביל ישראל שנקרא ראשית וגם בשביל התורה שקבלו ישראל וכמו שאמרו (שבת פח.) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין כו', ואם חס וחלילה להאביד יחרב העולם. וכתיב ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ונאמר כן יעמד זרעכם ושמכם ונאמר אם ימדו שמים וגו', גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו', ואיך יצויר חס וחלילה להאביד ולהשמיד. אך מצינו בדברי יצחק לעשו והיה כאשר תריד ופרקת וגו', ופירש"י תריד לשון צער שתצטער על הברכות כשיעברו ישראל על התורה אז ופרקת. ויש להבין למה כתיב והיה שאז"ל (בראשית רבה פ' מב) והיה לשון שמחה ומה זו שמחה וטפי היה שייך לשון והיה במה שנאמר ואת אחיך תעבוד. אכן שמעתי מרה"ק זצוקללה"ה שאמר על זה שבעת שמגיע ירידת עשו אז מענה ומיצר לישראל ביותר ותיכף יש לו ירידה וזה שנאמר כאשר תריד בזמן ירידתו ופרקת עולו וגו', ואדרבה יהיה מיצר לישראל ותיכף יהיה ירידתו בלא תקומה ועל כן אמר לשון והיה שאז הוא שמחה לישראל. ותכלית ירידתו בעת התרבות קדושת ישראל וקודם קבלת התורה היתה מלחמת עמלק מצד שהרגיש שעתידין ישראל לקבל התורה והתחזקה קליפת עמלק להרחיק את ישראל חס וחלילה מקבלת התורה ותיכף היה לו ירידה ויחלוש יהושע את עמלק וגו'. והשם יתברך עוררו לזה כדי להחליש כמו שהוא הראשית גוים וכח היצר הרע כמו שאמרו בזוהר הקדוש (שלח קס א) וצריך להחלישו ולהורידו קודם קבלת התורה ועל ידי זה יהיו ישראל מוכנים לה. וכמו כן לעתיד קודם ביאת המשיח ירגישו כל הקליפות התרבות קדושת ישראל שאז יהיה תכלית שלימות קדושת ישראל ועל כן אז תתעורר מלחמת גוג ומגוג דאז"ל (מדרש תנחומא סוף פרשת קרח) גוג ומגוג בגימטריא שבעים שהם שבעים אומות. שיאסוף כל הע' אומות והשורש יהיה על ידי עשו וכמו שאמרו (יומא י.) דאין בן דוד בא עד שתפשוט בכל העולם כולו תשע חדשים מקרא דעד עת יולדה ילדה והחבלי משיח כמו חבלי לידה ואז יהיה בית עשו לקש שילהט אותם היום הבא ויהיה מחיית עמלק לגמרי ולא יהיה שריד וגו', וכל הע' קליפות יבוער לגמרי שיבוער כל הרע וכדכתיב ה' בדד ינחנו וגו'. וכן היה בענין פורים שהרגישה הקליפה דעמלק קדושת ישראל שבא הזמן שיקבלו תורה שבעל פה מאהבה כמו שאמרו (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש, והיינו לתורה שבעל פה שעל זה היה כפיית הר כגיגית (כמו שאמרו תנחומא נח ג) ועל זה אמר ליהודים היתה אורה בה' זו תורה שבעל פה כמו שאמרנו כמה פעמים. שאז היה התחלת תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה ועל זה היה התגברות המן שרצה להומם ולאבדם והפיל פור הוא הגורל והגורל הוא מן השמים כמו שנאמר בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו ונפל הגורל על אדר, כי באמת היה רצונו יתברך למחות זכר עמלק דעיקר מחיית עמלק על ידי התורה שבעל פה. והזמן לזה בחודש אדר על פי מה שאמרו (ב"ב קכג ע"ב) שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף וחודש אדר כנגד יוסף הצדיק כמו שכתב בספר קדושת לוי לפי שאדר הוא לפעמים ב' חדשים וכן יוסף נמנה פעמים לב' שבטים ולזה היה הסיבה שיפיל גורל ומן השמים נפל על אדר כדי למחות זכרו באדר ובלעדי הגורל מי יודע אם היה בדעת המן מוסכם על חודש אדר דייקא. והפור שנפל על אדר זה מעיד שגם התחלת הגזירה הכונה היה על מחיית עמלק ולא חס וחלילה על היהודים. והפור היה על הישועה דנהפוך הוא דישלטו היהודים המה בשונאיהם וזה היה מצד הפור שרצה להרוג ולאבד וגו', ועל ידי זה היה פתחון פה לאסתר לבקש על עמה ולעשות מחיית עמלק שבא גזירת המן מקודם להרוג את ישראל לא היה שייכות שתבקש להרוג אותם בלא טענה רק על ידי שגזר המן להרוג ולאבד את ישראל חס וחלילה היה השייכות לבקש שישלטו המה בשונאיהם ושיהפכו הכתבים הראשונים. וזה ענין הפתיחה בפסוק והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם וגו', כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם, כי הגזירה להאביד הוא דבר שאי אפשר כלל שהרי נשבע הקב"ה שלא להאביד את ישראל (וכ"כ בזוה"ח תבא עיין שם) אבל הכונה בזה הגזירה דיהיה נהפוך הוא ועל ידי זה יהיה להאביד את עשו ועמלק והוא שמחה כמו השמחה דלהטיב אתכם דגם זה הוא להטיב עוד יותר וכנזכר לעיל על מה שנאמר והיה כאשר תריד וגו'. ועל כן כתוב בשניהם והיה שהוא לשון שמחה. כי באמת לא יגע בהם רע בישראל רק מצד שמצירים לישראל יהיה להם הירידה בשלימות וישראל יתקרבו על ידי זה יותר לקדושתו יתברך וכמו שאמרו (מגילה יד.) גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וכו' שנתנבאו להן לישראל כו', ועל ידי כן יראו ישראל במפלתן וזה שאמרו בגמרא בלשון כן ישיש להרע אתכם תחת מה שנאמר בפסוק להאביד וגו'. ורמזו בזה על פי מה שמצינו במצרים שקודם הגאולה התגברה קליפת מצרים וביטל פרעה מהם את השבת וכמו שאמרו (שמות רבה פ' ה) ומצד זה התנצל משה רבינו ע"ה ואמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. היינו שעשה אותם רעים שביטל מהם קדושת השבת (ונת' שמות מא' ג וארא מא' ז) וכן רמזו בגמרא בלשון להרע אתכם היינו התגברות העכו"ם שרוצים להרחיק את ישראל מקדושת השם יתברך ואמנם הקב"ה שמח בזה, כי אדרבא תוקף הגזירה יגרום לקרב ישראל לאביהם שבשמים ביתר שאת. ומה שירצו להאביד ולהשמיד אתכם יהיה נהפוך הוא וכמו שהיה בימי המן. ועל זה פריך בגמרא ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים היינו העכו"ם אף שמפלתם במשפט כמו במצריי
ם שנטבעו מדה במדה כאשר גזרו היאורה תשליכוהו ומכל מקום אין הקב"ה שמח ועל זה מייתי הדרשה דלא קרב זה אל זה שלא הניח למלאכי השרת לומר שירה מעשי ידי טובעין בים כו', וכן מהא דלא נאמר, כי טוב בהודאה דמלחמת יהושפט בעמון ומואב שרדפוהו ועל זה מתרץ הוא אינו שש אבל אחרים משיש דכתיב כן ישיש, והיינו שישמח וישיש את ישראל שישמחו במפלתן כמו בהמן כנזכר לעיל. וזה שאמרו אחר כך בגמרא הפתיחה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו אימתי ראו וגו', בימי מרדכי ואסתר שאין המכוון כל אפסי ארץ על האומות שהם לא הכירו הנס שהיה קרוב לטבע וכמו שאמרנו (מא' ד) רק המכוון כל אפסי ארץ היינו נפשות ישראל הפחותים והשפלים גם כן הכירו אז חסדו ואמונתו שהכירו האמת שהכל היה מצד ישועת אלהינו שלא היה דרך הטבע שמלך גדול יהרוג אשתו מחמת שלא שמעה לו לעשות תועבה ואחר כך יקח אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה והכירו אפילו הנפשות הפחותות שהכל מיד ה' היתה שיהיה מחיית עמלק ולהרבות קדושת ישראל באור תורה שבעל פה כנזכר לעיל. ובודאי אם היה רצונו יתברך למחות זכר עמלק לגמרי היה יכול לאבדו כרגע אמנם רצונו יתברך שיהיה המלחמה מדור דור שבכל דור יתגברו ישראל לעקור הקליפה דעמלק וינצחו אותו וכמו שאמרו (מד"ת תצא ד) אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו למעלה היינו שרצונו יתברך שבכל דור ילחמו ישראל נגד קליפה זו וינצחוהו על ידי עזר ה' ועל ידי זה יזכו אחר כך להגאולה שלימה והמחיית עמלק בשלימות ולא יהיה שריד וגו'. וזה שאמרו (מגילה ז ע"ב) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו', שכתב בפרי עץ חיים (שער יט פ"ו) שיש ניצוץ של קדושה בכל קליפה המחיי
ה אותה ואם יסתלקו ממנו לא יושאר לו חיות ויתבטל לגמרי מיד ואנו רוצים שגם לאותו הניצוץ יגיע לו חיות לעצמו מזה ההארה דיום זה אבל לא שיגיע כל כך להאיר הקליפה ועל כן מיחייב אינש לבסומי עד דלא ידע ואולי מתוך השכרות יתברך גם אותו ניצוץ שבקליפה אבל לא תהיה ברכה שלימה בכוונה שאז חס וחלילה יאיר גם אל הקליפה עיין שם. ומצד שנתברך בטעות ישכח בנפשות ישראל לנצחו ולהתגבר נגדו ולמחות זכרו, כי הברכה היתה בטעות רק מצד השכרות. ובאמת אפילו בשעת שכרות נפשות ישראל מדובקים בקדושתו יתברך שמו וכמו שאמרו בגמרא (שם יב ע"ב) שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות ורק בשגיאה יצאה הברכה מבלי דעת ועל כן יש לנו כח להלחם כנגדו ולנצח אותו בכל דור ודור ולמחות זכר עמלק:" (ספר פרי צדיק פורים – אות ו)

"..וז"ש שם בחדש הראשון וכו' הפיל פור כו' לפני המן ולא נאמר מי היה המפיל הפור, על כרחך הוא ההוא דסתים (כמו"ש בהקדמת הזהר) רצ"ל הש"י העלה בלבו לעשות זה על ידי פור, כדי שיהיה למזכרת לבני ישראל להצילם מן הדין מפני שהם בלי דעת, כענין הגורל שהוא מעשה מבלי דעת ושכל וטעם, וזהו שנאמר בכאן על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור וכו' (והנה יקשה לך למה קראו את המועד על שם הצרה, הנה אמר בטעם) כי המן וכו' חשב על היהודים וכו' (במחשבה ודעת, ואעפ"כ) והפיל פור הוא הגורל וכו' (שאין הפועל הזה בטעם ודעת), ובבואה לפני המלך (מלכו של עולם) המעשה הזה למזכרת מעשה שאינו בדעת, הנה נזכר זכות לישראל כי מה שעוו ופשעו כי יש להם קטנות הדעת בגלות, (תתבונן לפי"ז מה שנאמר) אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו וכו', דהנה הוא עשה בדעת ומחשבה חשב על היהודים, רק הש"י סיבב סבה שגמר מעשהו בגורל שהוא מבלי דעת, בכדי שיהיה למזכרת לבני ישראל, אבל על כל פנים הוא ישקול למטרפסיה [פי' יקבל ענשו] כי הוא עשה בדעת, והדעת הוא בראש, על כן, אמר, המלך מלכו של עולם אמר, עם הספר, רצ"ל הספר הוא הפור, הוא גורם, אשר מחשבתו ישוב על ראשו, כי הפור הוא לטובה לישראל, אבל הוא הרשע בדעת עשה על כן תלו אותו בראשו, על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור כי הפור היה יסוד הנס, הבן:
ח) סיפרו לנו חז"ל על פי קבלתם [ילקו"ש משלי תתקמ"ד] אם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים. הנה בודאי מהראוי להבין איך יצוייר שכל המועדים יהיו בטלים, והלא קיי"ל אשר הש"י לא יחליף ולא ימיר דתו, וגם אם יצוייר אשר המועדים יהיו בטלים מהראוי להתבונן מפני מה תגדל מעלת ימי הפורים אשר לא יהיו נבטלים, והנראה לענ"ד, דהנה אמרו רז"ל בפסוק לא יאמר עוד חי י"י אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם וכו' [ירמיה טז יד], ודרשו בו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל [ברכות יב ע"ב], והנה הפסוק צווח לא יאמר עוד וכו', וצ"ל שלא תהיה ניכר סיפור יציאת מצרים לפני סיפור הנסים דשעבוד מלכיות, והוא כדמיון דבר המתבטל בששים או במאה אשר הוא כלא היה ואפילו האיסור מתבטל ושב להיתר, על כן נקרא לא יאמר היינו שיהיה כאילו לא יאמר, כענין ביטול בס' או במאה ואלף וכיוצא, והנה כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים, והנה יהיו בטלים לימות המשיח, היינו שתגדל כל כך הנסים דלעתיד עד שניסי המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יתבטלו בסיפור העתיד בס' או במאה ואלף וכיוצא, אבל ניסי ימי הפורים הנה הם מענין מחית עמלק, הנה בזה תלוי הגאולה העתידה, והנה הן המה כעניני גאולה העתידה שיהיה השם והכסא שלם ב"ב, הנה אלו ימי הפורים לא יהיה להם ביטול בששים וכיוצא, כי זכר הימים האלה הן הם כימי הגאולה האחרונה שימחה זרעו של עמלק במהרה בימינו אמן:" (ספר בני יששכר – מאמרי חדש אדר – מאמר ד)

"ט) פורים מתורגם פוריא, וכתב הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה [דבש לפי מערכת פ' ט"ל] שהוא לשון מטה שעיקר הנס היה והמן נופל על המטה [אסתר ז ח], (עיין במאמר ז' סימן ז' ותבין שורש הנס היתה נפילתו על המטה, ובין והתבונן בדבר, ועוד יתבאר אי"ה במקום אחר), ותבין עוד לפי מ"ש לקמן (במאמר ז' [שם]) דאסתר היתה גלגול יעל והמן גלגול סיסרא, והנה כתבו עוד תלמידי האריז"ל יעל היתה מן שורש התאומה יתירה של הבל, וסיסרא הוא קין שהוא חטא עמה ביתד שנמשל לאבר, ולכן הרגה יעל אותו ביתד, וקין גם כן בא עליה ז' פעמים קודם שהרג להבל, עכ"ד, ואם כן גם סיסרא בעל את יעל ז' פעמים [יבמות קג.], כי הנה היה כשב על קיאו, והנה המן שהיה סיסרא שהיה קין, ואסתר שהיתה יעל שהיא התאומה יתירה, הנה כשעמד לבקש על נפשו מאסתר הנה היה נופל על המטה אשר אסתר עליה, כי כבר הורגל זה פעמיים, ומעתה תתבונן פורים פוריא, ועוד יתבאר אי"ה:
י) שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום [פסחים ו.]. וכתבו הרבה מהפוסקים שלשים יום דייקא ומתחילין מן יום הפורים, (הגם שיש דיעות בזה, עם כל זה סוגיין דעלמא כהנך פוסקים), ולא דבר ריק הוא, והנה גם על זה יש לחקור טעם למה שלשים יום דייקא (הגם דדרשינן לה מקראי בגמרא [שם] עם כל זה מצוה לבקש טעם, והנה נראה דבכל המועדים ובכל המצות כן הוא כדמוכח בגמרא [שקלים ב.] באחד באדר משמיעין על השקלים, וגם מן פלוגתא דרב ושמואל על יומי שולחנות [מגילה ל.], אבל כפי הנראה העיקר הוא שלשים יום קודם לפסח, ואיידי דחג הפסח, תקנו כן בכל המועדים ובכל המצות זמניות, ועיין בשו"ע של הגאון החסיד מהרש"ז ז"ל [או"ח סי' תכ"ט]):
ונ"ל הטעם עפ"י מה שכתב הרב הקדוש בעל חסד לאברהם [מעין שני נהר נ"ז] דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח הש"י ברוב רחמיו וחסדיו ממציא פדיון לבניו, הגם שעל ידי העונות נפשותם שקועות ח"ו בשערי טומאה, באותן השלשים יום קודם לפסח הש"י מוציא אותם בכל יום ויום חלק אחד ופודה אותם, עד כי בליל י"ד בניסן הם עומדים חוץ לטומאה ובליל ט"ו הם בני חורין לגמרי, עכ"ד, והנה לדעתי תתבונן למה שלשים יום דייקא, כי הנה נצטוינו על מחיית עמלק ג' מצות ממנין תרי"ג, במחשבה (לא תשכח), בדבור (זכור בפה), במעשה (והיה בהניח תמחה וכו'), הוא מחיית שיעור קומת הקליפה חב"ד (מחשבה) חג"ת (דיבור), נהי"ם (מעשה), עיין במאמר מלחמה לי"י [מאמר ג'] סימן י"ג, והנה בשלשים יום הם תש"ך שעות, בגימטריא ג' פעמים עמל"ק, ביטול שיעור קומתו בכל סטרין, קומת המחשבה קומת הדבור קומת המעשה, (כענין שיש באדם נפש רוח נשמה וכל אחד שיעור קומה שלימה), והנה באותן השלשים יום קודם לפסח הוא החג אשר מתעורר החסד, הש"י מעורר חסדיו תש"ך שעות קודם החג, (תש"ך הוא שיעור קומת החסד, י' פעמים חס"ד בגימטריא תש"ך, תש"ך צירופי בראשית, עולם חסד יבנה, ישתב"ח שמך לעד מלכנו), ובזה תתבונן אשר מתחילין לדרוש בהלכות פסח ביום הפורים דייקא יום מחיית עמלק, והנה מקובל בידינו קבלת הקדמונים עיין בתיקוני זהר וברעיא מהימנא אשר לעתיד ב"ב מלחמת עמלק ומחייתו יהיה בערב חג הפסח, הרי שלך לפניך, ההתחלה ביום הפורים והסיום והגמר בערב פסח, הן המה תש"ך שעות מנין ג' פעמים עמל"ק, לבטל שיעור קומת הקליפה מכל וכל במחשבה דבור ומעשה, ובזה תבין טעם בדיקת חמץ אור לארבעה עשר [פסחים ב.], ולמה התנא נקט אור, כי יוצאים אז מחשך לאור, ותבין גם כן מה שנתקשו הפוסקים [טור או"ח סי' תל"ב] למה לא מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ, ולדרכינו מובן, כי מברכין שהחיינו בהתחלת זמן ביעור כתרין דמסאבותא היינו ביום הפורים, והבן, ואי"ה יתבאר במאמרי חג הפסח:
ובאלה הדברים תתבונן מה שאמרה אסתר ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום [אסתר ד יא], ובאלה הדברים יצדק נמי למה קבעו פורים באדר שני [מגילה ו ע"ב] דמיסמך גאולה לגאולה עדיף, דהיינו התחלת הגאולה מתחלת בפורים עד חג הפסח שיוצאין לגמרי לחירות, וניחא נמי מה שאמרז"ל [שם ל.] דקורין פרשון זכור בשבת שקודם פורים להקדים זכירה לעשיה, וקשה איזה עשיה אנחנו עושים כעת בעמלק, אבל העשיה הוא שמתחילין אנחנו ביום הפורים להניע רגל מתוך המרכבה טמאה ולהתקרב אל הקודש, והוא הטעם שאמר בתיקו"ז וברעיא מהימנא אשר מחיית עמלק ב"ב יהיה בערב פסח, הבן הדבר:
יא) אבאר לך עוד מה שכתוב במגילה [אסתר ט כו] על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, הלא הפור היה בימי הזעם לא בעת הישועה וכמו"ש לעיל, ונאמר על פי מה שכתבו מפרשים הקדמונים, שגזירת המן היה על אדר שני, על כן קבעו מצות החדש ובפרט קריאת המגילה באדר שני דייקא, ונ"ל דמאת הש"י היתה נסיבה שיפול לו הפור על חדש אדר שני, דהנה המן היה מכשף גדול ועשה הכל על פי כשפיו, והנה כתב רבינו אפרים אין כישופים שולטים במי שנולד באדר שני, ונ"ל הטעם, להיות הכישופים נעשים הכל על פי עתותי המזלות ביום פלוני ובשעה פלונית, ואדר שני אין לו מזל, והוא הנעשה על ידי ישראל המעברים השנים, אין מזל לישראל [שבת קנו.], על כן נעשה העיבור כעין תכסיסי מלכות בשבעה וחמשה ושלשה, (עיין ברש"י סנהדרין [י ע"ב]), והענין הוא להורות עם בני ישראל המה כעין יוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו [דה"א ד כג], הלא הם כמו בוראין הזמן, חודש שאין לו מזל ברקיע, והנה ידוע מה שאמרו רז"ל שבאמת נתחייבו שונאיהם של ישראל באותו הדור [מגילה יב.], וח"ו אין מקום להמלט מגזירת המן, מה עשה המגיד מראשית אחרית הפועל ישועות בקרב הארץ, הכניס בלב המן להפיל פור, ובהשגחה עליונה נפל הפור על חדש אדר שני אשר הוא מבלי מזל, ובני ישראל המה הבוראים אותו, וכיון שנפל הפור על החדש הזה אשר ישראל המה היוצרים יושבי נטעים, היאך סלקא דעתך לשום נברא בעולם לנגוע בהם ואדרבא נתעלו ונפל אז פחדם על כל העמים כביכול כעין פחד אלקי, ונתבטל כיש ופי המן המנחש (שהיה מבחינת נחש הקדמוני כמו שכתב מרן האריז"ל) כי הכישופים נעשים על פי הוראת שעות המזלות, ואין מזל לישראל, חודש הנעשה על ידי ישראל אין בו מזל, ויצדק לפי זה גם כן בחדש הראשון וכו' הפיל פור הוא הגורל לפני המן [אסתר ג ז], מי היה המפיל כיון שאינו מבואר במקרא, על כרחך הכוונה ההוא דסתים [עי' לעיל אות א' ד"ה ובזה תבין], היינו הפועל ישועות סיבב זה שנפל הפור לחדש שנים עשר הוא חדש אדר (ר"ל הוא הנקרא בעצם אדר), כי בשנת עיבור עיקר אדר הוא בשני, כענין הנך רבוותא בגמרא שעשו סימנים אם דין הוא אדר ואם לית דין אדר עיי"ש בסנהדרין, והנה היוצר כל הוא אלקינו הוא אשר סיבב הישועה קודם הגזירה, היינו אשר בהשגחתו נפל הפור על חדש הזה אשר ישראל המה היוצרים אותו ואין מזל לו, ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים [אסתר ט ב], כביכול כעין פחד אלקי, וזהו ג"כ הנרצה על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי הפור היה עיקר הישועה וכנ"ל:" (ספר בני יששכר – מאמרי חדש אדר – מאמר ד)

נסיעה לאומן-לב הדברים

נוסעים לרבינו עם הרב ארז משה דורון, הרב ישראל אסולין וליווי מוסיקאלי
בתאריכים
כ' אייר – כה' אייר
24.5.11 – 29.5.11
שלישי עד ראשון

רבי נחמן מאומן , רבי נתן מברסלב , רבי לוי יצחק מברדיטשוב ושבת בצל הבעל שם טוב,

מחיר 995$

חייב איניש לביסומי

כמידי שנה בפורים של ירושלים תתקים סעודת פורים ברב עם בהשתתפות הרב עופר ארז שליט"א
הסעודה בתאריך טו אדר ב 21.3.11 יום ב באולמי זוויל רחוב שמואל הנביא 26
הסעודה בשעה 15:00 עלות הסעודה חמישים ש"ח יש להירשם מראש
לאח"כ יהיה משתה שמחה וריקודים ודיברי תורה מיוחדים שרק בפורים שומעים הכניסה למשתה השמחה היא בשעה 16:00 וללא תשלום

אומן וליז'נסק – עם הרבנית ארוש תליט"א

לקראת יום ההילולא של הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, נסיעה יחודית ומרתקת, לציוני ענקי החסידות – ולציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב והרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק ליום ההילולא

בליווי והנחיית הרבנית ארוש תליט"א

מסלול הנסיעה:

יום חמישי י"ח אדר ב' (24.03.11)

התייצבות בשדה תעופה נתב"ג בטרמינל 3 שער 32 (מימין לשער 32 בדלפק קבוצות) בשעה: 15:00 טיסת אלעל מס' 651

שעת המראה משוערת מת"א: 17:50 | שעת נחיתה משוערת בקייב: 21:20

לאחר הנחיתה בקייב ומעבר הגבול, ניסע אי"ה לאומן מקום ציונו של:

הרה"ק הנחל נובע מקור חכמה רבי נחמן מברסלב זיע"א

התארגנות בחדרים ולינה במקום

יום שישי י"ט אדר ב' (25.03.11)

לאחר תפילת שחרית וארוחת בוקר תפילות משותפות בציון

במידה ומזג האויר יאפשר נצא לגן סופיה עליו התבטא רבי נחמן בלשון תמיהה: "להיות באומן ולא להיות בסופיה"?!

יום שבת קודש כ' אדר ב' (26.03.11)

שהייה ותפילות השבת בצילו של הרה"ק רבי נחמן מברסלב באומן שאמר: "השבתים ששובתים אצלי הם יותר גדולים וטובים משבע תעניות משבת לשבת"!

סעודות שבת בהתעלות, שמחה וכיסופים .

מוצאי שבת קודש

מיד לאחר צאת השבת נצא אי"ה בדרכינו לעיירה מעז'בוז מקום ציונו הקדוש של מייסד תנועת החסידות רבי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו: הרה"ק רבי זאב קיצעס, בעל ה"דגל מחנה אפרים", האוהב ישראל מאפטא, הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז הרה"ק רבי ישראל "המת" ועוד…

לאחר שהייה כבת שעה נמשיך לעבר גבול אוקראינה-פולין

יום ראשון כ"א אדר ב' (27.03.11)

לאחר מעבר הגבול הפולני נגיע אי"ה לרימינוב – מקום ציונו הקדוש של רבי מנחם מנדל מרימינוב שאמר: שמי שידליק עבורו נר הוא יעשה לו טובה!

נתפלל גם בציון הסמוך בקברו של הרה"ק ר' צבי הירש כהן זיע"א הידוע בענוותנותו ובישועות שפעל עבור כלל ישראל .

נמשיך לליז'ענסק להילולת הרה"ק רבי אלימלך זיע"א שרבים נושעו ביום זה בזכותו !

לאחר שהייה כבת 3 שעות נמשיך ללובלין נתפלל בקברם של הרה"ק רבי יעקב יצחק המכונה "החוזה מלובלין", הרה"ק רבי יעקב פולק "בעל החילוקים", המהרש"ל, הרה"ק רבי שלום שכנא מלובלין, הרה"ק ר' עזריאל המכונה "ראש הברזל" ועוד כפי שיתאפשר הזמן …

נמשיך לוורשא ללינת לילה

יום שני כ"ב אדר ב' (28.03.11)

לאחר תפילת שחרית נעזוב את מקום הלינה בשעה 07:30 ונצא לשדה התעופה בוורשא לקראת חזרתנו ארצה בטיסת אלעל מספר