דף הבית / כללי / פרשת ראה | שער ברסלב

פרשת ראה | שער ברסלב

פרשת ראה מאתר שער ברסלב – לינק למאמר המקורי

פרשת ראה

ליקוט ביאורים וחידושים נפלאים, מים תורתו הנפלאה של רבינו הקדוש, מלוקטים מספריו ומחיבורו רחב היריעה של תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, על פרשת השבוע: פרשת ראה

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)

הברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו כמו שכתוב: ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, "לפניכם" דייקא כי מלפני הקדוש-ברוך-הוא יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצירוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צירוף של ברכה ואם לאו, להפך וזה: "לפניכם ברכה וקללה" דייקא, כי לפני ה' עדיין אין ציור לצירוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו.

(ליקוטי מוהר"ן א,לו)

ולא תאכל הנפש עם הבשר (יב,כג)

וזה בחינת איסור איבר מן החי, כי אין שחיטה אלא מן הצואר, כי השחיטה היא להכניע כח הבהמיות ולהעלות הנפש מחַי למְדַבֵּר. ועל כן צריך לשחוט מן הצוואר דייקא, דהיינו הקנה והושט והורידין שהם סמוכים לכלי הדבור. ועל כן תיקון השחיטה על ידם דוקא, כי דרך שם יוצאים הנפשות בבחינת נפשי יצאה בדברו. ועל כן לשם מתכנסים כל הדמים בשעת השחיטה, כי שם מקומם לצאת דרך שם, כי הדם הוא הנפש ויציאת ועלית הנפשות הוא דרך שם. ועל כן, מחמת ששם עיקר הנפש ועל כן שם תלוי החִיות ומחמת זה נאחזים שם ביותר הקליפות, כי קנה וושט וורידין הם בחינת שלשת שרי פרעה (ליקוטי תורה פרשת וישב) שהם עומדים שם לינוק מהדיבור והנפש שיוצא דרך שם תמיד, בבחינת נפשי יצאה וכו' וכנ"ל, ובפרט בבהמה שהנפשות שיש שם הם בחינת נפשות העשוקים שירדו ונפלו ממדרגתם, ממדבר לחי וניטל מהם הדיבור, כי הבהמה אין לה כח הדבור. על כן בבהמה, השלשת שרי פרעה, שהם השלש קלפות הנ"ל, הם שם בתוקף והתגברות יותר. כי בחינת הדיבור, בחינת הנפשות כבוש אצלם, כי שם מתגבר רוח הבהמיות שהוא בחינת הקליפות הנ"ל וכובשים את הנפש שהוא בחינת הדבור אליהם עד שיורד הנפש ממדרגתו לגמרי, ממדבר לחי כנ"ל. ועל כן צריך לשחוט מן הצואר הנ"ל, לשחוט הקנה וושט וורידין, להכניע שלשת שרי פרעה. ואזי לשם מתכנסים ויוצאים כל הדמים, שהם הנפשות, ויוצאים ועולים מחי למדבר על ידי הברכה והסכין של שחיטה שהוא בחינת דיבור הקדוש של שלימות לשון הקדש כנ"ל. ועל כן כל זמן שלא שחט הבהמה מן הצואר אפילו אם יחתך איבר ממנה בסכין, אין כח הבהמיות נכנע ואין הנפש יוצאה דרך שם, כי יציאת הנפש הוא רק דרך השלושה הנ"ל בבחינת נפשי יצאה וכו'. ושם הוא הכנעת הקליפות, כי שם אחיזתם במקום עיקר החיות של הנפש כנ"ל. ועל כן כשיאכל חס ושלום איבר מן החי, הוא אוכל הנפש עם הבשר, כי עדיין נשאר בו נפשו וחיותו, כי כל איבר מושך לעצמו חיות, ואין החיות והנפשות יוצאים מן האיברים כי אם דרך בית השחיטה כנ"ל, כי דרך שם מתאוית הנפש לצאת, כי שם נתתקנת ועולה מחי למדבר כנ"ל, אבל כשחותך איבר ממנה במקום אחר, אזי, אדרבא, האיבר מושך לעצמו חיות, והחיות שהוא הנפש נשאר בו ואינה יוצאה ממנה. ועל כן אסרה התורה, כמו שכתוב, ולא תאכל הנפש עם הבשר, כי אין הבשר מוכשר ומותר באכילה רק אחר יציאת הנפש ממנה, אבל הנפש בעצמה אסור לכלותה ולאכלה. נמצא, כשיאכל חס ושלום, איבר מן החי, הוא רוצח ממש, כי הורג את הנפש.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, אבר מן החי א,א)

בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (יד,א)

סמך אצל מצוה זאת דייקא לקרותם בשם בנים. כי הא בהא תליא [=זה תלוי בזה] והוא טעמו של מצוה זאת. כי השם יתברך אומר לישראל בנים אתם וכו' ועל כן אסור להתגודד ולעשות קרחה על מת. כי צריכין להאמין שבאמת המיתה טובה גדולה מאד, כדי לזכות על ידה דייקא להגיע לבחינת בן. שעיקר גזירת המיתה הוא כדי לבטל ולבלות בעפר זוהמת בחינת העבד, כדי שנזכה לעתיד לקום בתחיה בגוף זך ואז נזכה להיות בחינת בן, כמו בן המחפש בגנזי אביו, כי אז נזכה להכירו יתברך בבחינת שם העצם, ועל כן מקושר היטב מקרא הנ"ל בקשר נפלא, כי דייקא מחמת שישראל נקראים באמת בנים בחינת בנים אתם לה' אלקיכם על כן לא תתגודדו וכו' כי המיתה טובה גדולה כדי לזכות להגיע על ידי זה לבחינת בן בשלימות.

(שם, אורח חיים, ברכת השחר ג,מה)

ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת

בשעת האבילות, חס ושלום, הוא הסתלקות המוחין. והשערות הם מותרי מוחין. ובשעת הסתלקות המוחין מכליהם, נמשכין המוחין ביותר לתוך השערות, ועל כן אם חס ושלום יגלח אז שערותיו יוכל להשחית מוחו חס ושלום. ועל כן צריך להמתין עד שיסתלק ויעבור ימי אבלו, ואז יחזרו המוחין ויזדככו וישובו המוחין למקומם בשלום ולא ישארו בהשערות כי אם מותרי מוחין ואז יגלחם כי אז צריך לגלחם כדי שלא יתרבו המותרות במוח.

(שם, יורה דעה, קרחה וכתובת קעקע ג,ז)

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (יד,כב)

השדה התחתון מרמז לשדה העליון הקדוש שגדלים בה כל הנשמות הקדושות. כי הכל אחד, כי גם כל גידולי השדה התחתון הם גם כן רק נשמות קדושות, כי כל העשבים והצמחים והתבואות והפרות, כולם הם גלגולי נשמות כידוע. וכמו שרואין בשדה התחתון שכל תיקוני השדה נעשים בכל שנה ושנה, כי בכל שנה ושנה גדלים פירות חדשים, וחורשים וזורעים וקוצרים וכו', כמו כן גם תיקון הנשמות הקדושות הגדלים בהשדה העליון הוא גם כן בכל שנה, כי עיקר תיקונם הוא שיזכו להיכלל בשלימות בבחינת התכלית, ששם כולו אחד, כולו טוב, שזה בחינת שנים עשר חדשי השנה כנגד שנים עשר מזלות, שהם כנגד שנים עשר שבטי-יה, שהם בחינת כלל הנשמות הקדושות, ושנים עשר שבטים הם כנגד בחינת שנים עשר גבולי אלכסון, בחינת שנים עשר צרופי הוי"ה. ועיקר תיקון העולם הוא כשכל השנים עשר גבולים נכללים באחד, היינו בשרשם, שהוא בחינת הוי"ה פשוטה, שהוא כולו טוב, כולו אחד, ואין שם שום אחיזת הדין כלל. וזה בחינת שנים עשר מזלות המתגלגלים ברקיע, וכולם מתגלגלים על נקודת המרכז שאין בו שום ציור, ששורשו מבחינת כולו אחד כולו טוב, וכל גלגולם וסיבובם בכל שנה ושנה כל ימי עולם, הכל כדי שיכללו בבחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו התכלית של כל העולם ומלואו. ועל כן בכל שנה ושנה נעשה תיקון השדה כנ"ל, כי בכל שנים עשר חדשי השנה, שהם בחינת תקופת השנה, חוזרין ועולין ונכללין כל השנים עשר גבולי אלכסון, שהם בחינת שנים-עשר מזלות, שנים- עשר חדשים, ונכללים בשרשם בנקדה הפנימית, שהוא בחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו עיקר בחינת תיקון השדה כנ"ל. וזה בחינת עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי התבואה היוצא בכל שנה ושנה – בכל שנה דייקא כנ"ל – צריכין לתקנה שתהיה נכללת בבחינת כולו אחד שהוא תיקון השדה כנ"ל, ועל כן צריכין ליתן תרומות ומעשרות ומתנות עניים מהתבואה. כי על ידי שנותנין מהתבואה לכהנים וללווים ולעניים כמו שצוותה התורה, על ידי זה מרימין כל התבואה, ונכללת בשורשה בכולו אחד. כי החלק שנותנין לכהנים ולעניים הם חלק השם יתברך, כאילו נותנין לו יתברך. כי כהנים משולחן גבוה קא זכו [=כהנים – מ'שולחן' ה' זכו] כמו שכתובאני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. וכן כל מה שנותנין לעניים נותנין להשם יתברך כביכול, כמו שכתוב מלוה ה' חונן דל וכו'. נמצא שבזה שמקיימין מצוות המתנות מן התבואה בזה מרימין ומעלין כל התבואה להשם יתברך, שהוא כולו אחד כולו טוב, על ידי שנותנין לו חלקו שצוה ליתן חלקו לכהן ולעני. וזהו בחינת מעשר מן המעשר, שהוא בסוד מאה ברכות בכל יום כמובא, שהוא בחינת התפילה שכלולה מכל המאה ברכות שהוא בחינת ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' כידוע. שכל זה הוא כדי לחזור ולכלול באחד על ידי שנכללין עשר מעשר עד מאה, עד שנכללין באחד שהוא סוד מעשר מן המעשר, דהיינו אחד ממאה שנותנין לכהן. ועל כן כל אלו התיקונים של תרומות ומעשרות ומתנות עניים שהם תיקוני השדה הקדוש, נעשין בכל שנה ושנה כמו שכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי עיקר תיקון השדה דהיינו שתהיה נכללת באחד, זה צריכין לעשות בכל שנה ושנה שכלולה מי"ב חדשים שבהם חוזרים הגלגלים בחינת י"ב גבולי אלכסון וחוזרין ושבין ונכללין ועולין בשרשם שהוא כולו אחד כולו טוב כנ"ל, שעל ידי זה נתבטלין כל המצרים והדינים הנאחזין מבחינת הגבולים והצמצומים.

(אוצר היראה, אור וחושך מח, וליקוטי הלכות, חשן משפט, מצרנות ג,ב-ז)

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (טו,י)

מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, כי עיקר הצדקה הוא הרצון טוב, להפוך הרוגז והאכזריות לרצון (כמבואר בליקוטי מוהר"ן ב תורה ד עיין שם). ועל כן צריך ליתן צדקה ברצון טוב בלי שום רוע הלב, כדי לבטל הרוגז ולהמשיך הרצון, שזהו עיקר הצדקה שעל ידי זה זוכין לבטל כל הל"ט מלאכות של חול שיש בהם אחיזת זוהמת הנחש, בחינת ל"ט קללות. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', 'יברכך ה" דייקא, היפך הקללות של חטא אדם הראשון, שהוא בעצבון תאכלנה בחינת ל"ט מלאכות, כי על ידי צדקה ברצון טוב זוכין להמשיך הארת הרצון על עולם העשיה ונכלל עשיה ברצון, ועל ידי זה נתבטל כל העשיות וכל הל"ט מלאכות, כי נתקיים העולם בחסדו לבד שהוא בחינת ברכה וחסד. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך, כי נמשך ברכה וחסד על כל העשיות על ידי הארת הרצון, עד שזוכין לבטל כל העשיות לגמרי, כי נכלל עשיה ברצון. והכל על ידי הצדקה שמהפך רוגז בחינת עשיה לרצון.

(חושן משפט, ערב, ג,יא)

ולא ירע לבבך בתתך לו

עיקר התגלות הרצון על ידי צדקה, כשמשבר אכזריות לבו ומהפכו לנדיבות ורצון, שעל ידי זה נתהפך הרוגז לרצון, וזוכה להמשיך הארת הרצון בזה העולם העשיה, שבו עיקר אחיזת הרוגז והדין. וזה בעצמו בחינת הצדקה, כי מבחינת העשיה והרוגז משם עיקר העניות, ועל כן על פי רוב העני הוא בכעס ורוגז תמיד. וזה הנדבן שביטל בחינת הרוגז והאכזריות שבלב, ומהפכו לרחמנות ורצון ונדיבות לב, משפיע מנדבת לבו להעני, על ידי זה הוא ממשיך הארת הרצון לבחינת עשיה ומהפך העשיה והרוגז לרצון. וגם בחוש נראה זאת, כי זה העני שהיה מתחילה בצער ורוגז והיה כמו מתרעם על מידותיו חס ושלום, ועכשו על ידי הצדקה נתרצה ונתפייס ונתבטל הרוגז שנאחז בו בתחילה ונמשך עליו בחינת הארת הרצון. נמצא שעל ידי הצדקה הוא מהפך הרוגז בחינת עשיה לרצון, שזה עיקר ירידת האדם לעולם הזה, וזה עיקר כלליות כל המצוות שבתורה כמבואר בפנים. ועל כן שקולה מצות צדקה כנגד כל התורה כולה כמאמר רבותינו ז"ל, וזה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו וכו', כי עיקר הצדקה הוא הרצון הטוב להפך הרוגז והאכזריות לרצון.

(אוצר היראה, צדקה וגמילות חסדים עא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, ערב ג,ח-י)

ולא ירע לבבך בתתך לו

עיקר הצדקה היא על ידי משפט, וזה בחינת מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו, כי רע הלב זה בחינת פגם המשפט התלוי בלב, כי עיקר תיקון הצדקה הוא על ידי משפט שהוא ההיפך מרע הלב, כי העשיר צריך לשפוט את עצמו ולהבין כי בודאי השם יתברך עושה עמו חסד גדול שאינו ראוי אליו כלל, ונותן לו שפע ממון ועשירות, מה שכמה אנשים צדיקים וטובים ממנו אלפים פעמים, חייהם תלויים מנגד ואין להם שום פרנסה וסובלים דוחק גדול רחמנא לצלן, על כן בודאי אין הדין נותן שאהיה כפוי טובה נגד השם יתברך, ובודאי חובה עלי לתת להשם יתברך חלקו אשר הזהירנו ליתן לעניים. כי באמת הכל שלו יתברך, רק שהשם יתברך חמל ולא הכביד על האדם לצוות עליו לתת ארבעה חלקים להעני וחלק חומש לו, כי בודאי כך היה המידה כי האדם העובד עבודת פרך אצל חברו ומכניס רווח גדול לחברו, אף על פי כן אינו נותן לו שכר עבודתו אפילו חלק מחמש רק איזה שכר קצוב, מכל שכן האדם אצל השם יתברך שהכל מהשם יתברך ואנחנו שלו וכל אשר לנו שלו, ואנחנו צריכים לחסדו ולטובתו וישועתו בכל עת ורגע ובלעדו אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל ומפרנס וכו', בודאי ראוי לנו להחזיר הפקדון לבעליו ולחלק לצדקה כל מה שמרויח, רק ליקח לעצמו פרנסתו בצמצום. מכל שכן שהשם יתברך מקל עלינו מאד ומצוה עלינו שיתנו על כל פנים מעשר או חומש, וגם הוא מבטיחנו לתן לנו ברכה בכפלים בזכות הצדקה, וגם בעולם הבא לא יקפח שכרנו, בודאי ראוי ליתן חלק השם יתברך לעניים בשמחה רבה, אם יחשב דרכיו וישפוט עצמו באמת, ואז יזכה להכניע רע הלב על ידי המשפט ויקיים ולא ירע לבבך בתתך לו ואז הצדקה בשלמות, כי אז מאיר בצדקה בחינת משפט, שעל ידי זה יוכל להציל את העני מן העניות לגמרי על ידי בחינת המשפט שמאיר בו, על ידי הצדקה שנותן לו.

(אוצר היראה, צדקה וגמילות חסדים סג; על פי: חושן משפט, גבית מלוה ג,ד)

כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (שם)

כל זמן שאין האדם נופל עדיין לתאות ממון, ואינו נטרד עדיין כל כך בטרדת הפרנסה וחמדת הממון ותאוות הנגידות והעשירות, אף על פי שהוא משוקע בתאותו, עדיין אפשר לדבר עמו ביראת שמים ולהמשיכו ולקרבו אל השם יתברך ולהוציאו מתאוותיו הרעות. אבל כיון שנופל ונשקע בתאות ממון, אזי קשה מאד אפילו לדבר עמו מהתכלית באמת כראוי, כי מוטרד מאד כל ימיו, ומחשבתו מבלבלת מאד כל ימיו מריבוי דאגתו והצטרכויותיו המרובים שהרבה עליו בעצמו, בפרט כמו ששכיח עכשיו בעונותינו הרבים, שכל אחד רוצה דייקא להרבות צרכיו ולהתנהג בדרך הנגידים; אפילו עניים ואביונים וקטנים במעלה מסתכלין בכל עת להתנהג בגדולות, במלבושים נאים ודירות ובכלים נאים, בפרט מי שיש לו עשירות קצת, שהוא עכשיו עני ביותר, כי תכף שיש לו איזה סך ממון ועשירות קצת, הוא מרבה כבוד ביתו, עד שיש לו דחקות פרנסה יותר מבזמן הקודם לפי דעתו. וכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב מיד: אי אתה יודע שעכשיו בצוק העתים, ולא כימים הראשונים עכשיו, כי המשא ומתן נלקה ונתמעט, ואין מרויחין כי אם פרנסה בדוחק! כי צרכיו מרבים מאד, והוא שוכח חסדי השם, שזה סמוך זמן לא כביר אשר הרויח כל זה הסך, כי רוב העשירים היו בהתחלתם עניים ומשרתים ונאמנים, והשם יתברך הקימם מעפר ומאשפות ונתן להם עשירות, לכל אחד כפי מה שנתן לו השם יתברך, ועינו לא תשבע מכל זה ודאגותיו מרובות מאד מגודל ריבוי צרכיו שהרבה על עצמו, כאלו הוא נולד עם כל זה וכאלו חייו תלויים בזה, ונדמה לו שאי אפשר לקמץ בשום דבר, רק בדבר אחד הוא מקמץ דהיינו בצדקה, שכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב: צרכי מרבים מאד והפרנסה דחוקה עכשו! ולא ישים אל לבו, לא דעת ולא תבונה לאמר: אדרבא, מאחר שצרכי מרבים כל כך, בודאי אני צריך להרבות הצדקה! כי זאת יודעים ומאמינים הכל שהכל מהשם יתברך, ואי אפשר לשום אדם להרויח אפלו פרוטה כל שהוא, רק בישועת השם וחסדיו הנפלאים. והשם יתברך הזהירנו על זה כמה פעמים, לחוס על דל ואביון ולתת לו בעין יפה, והבטיחנו על זה: כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (עין פנים, שמרבה לדבר בגאות העשירים, שאין להם רחמנות על העניים וכו', אדרבא חורקים שניהם עליהם וכו', וכאלו כל העשירות והגדלה מגיע רק להם וכו'). ובאמת כל הטרדות והבלבולים של כל העולם, הן העשירים או בינונים, הן שאר האנשים הרודפים אחר הממון והפרנסה ביגיעות גדולות וטרדות ויסורים ודאגות הרבה, כל זה נמשך רק ממניעת הצדקה, מחמת שאין נותנין צדקה ברווח ובפזור גדול, שעל ידי זה מתגבר עליהם תאות ממון והקללה של בזיעת אפיך תאכל לחםבעצבון תאכלנה, שהיא טרדת רדיפת הממון, עד שאין להם חיים כלל, כי הממון מכלה ימי חייהם ממש ועוקר אותם משני עולמות, כי אי אפשר לשבר בשלמות תאות ממון ולהנצל מכל טרדת הממון והפרנסה, כי אם על ידי צדקה, כמבואר בפנים.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה רנד; על פי: אבן העזר, קדושין ג,ד)

וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)

עיקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בהשם יתברך, ועיקר פגם וחסרון הבטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום. כי באמת השם יתברך משפיע שיפעו הטוב תמיד בלי הפסק רגע, רק כשהשפע באה בזה העולם הגשמי שהוא במקום וזמן, אזי מוכרח השפע להתלבש במקום וזמן. ועל כן אין השפע של פרנסה ועשירות נמשכת כי אם במקום וזמן ידוע, כמו שנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרויח ויש להפך; וכן במקום, שבמקום זה מרויחין ובמקום אחר להפך. ומחמת זה עיקר דאגת הפרנסה מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו, על כן עולה דאגת פרנסתו על לבו ודואג מה יאכל למחר, ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי אם כשיבוא עתו וזמנו. ואם היה לו שכל אמיתי והיה מאמין בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין וליחל להשם עד שיבוא זמנו ועתו, אז לא היה רץ ומתיגע אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יתן לו פרנסתו בעתו בסבה קלה, כי אף על פי שההכרח שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק וברכתיך בכל אשר תעשה, כי אי אפשר להמשיך השפע בזה העולם כי אם על ידי כלים, ועל כן מוכרחים לעשות איזה עסק ומשא ומתן, כי על ידי זה עושין כלים וצנורות לקבל השפע; אבל באמת אין העסק עיקר כלל, רק עיקר הפרנסה מהשם יתברך ובהשגחתו לבד, כי אין אדם יודע במה משתכר. ועל כן אסור להאדם לדחוק את השעה, לרדוף אחר הפרנסה ביגיעות גדולות, כאילו, חס ושלום, הפרנסה תלוי בזה לבד, כי אדרבא על ידי זה נתמעט פרנסתו, כי כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי אין צריך לו לעשות משא ומתן ועסק, רק לצאת ידי מצות עשית משא ומתן באמונה כדי לעשות איזה כלי וצינור לקבל ההשפעה כנ"ל, וכל מה שיעשה יוצא בזה. וזהו וברכתיך בכל אשר תעשה, היינו בכל מה שתעשה, יהיה מה שיהיה, אפילו דבר קל וקטן, יברכך ה'. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם, שכמה פעמים שהם רצים ורודפים מאד אחר הפרנסה כמה זמנים ביגיעות גדולות, ואין עולה בידם שום רווח ומאומה לא ישאו בעמלם, ואחר כך השם יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה, ולפעמים אפילו עשירות גדול בסבה קלה מאד, שהיא כמעט בלי שום דרך הטבע, וכל העולם מלא ממעשיות כאלו, שהם שכיחים מאד בעולם כמעט בכל אחד ואחד שעוסק במשא ומתן. ואם היה לו שכל והיה סומך עצמו בתחילה על השם יתברך ולא היה דואג כלל, אזי לא היה צריך כלל יגיעות כאלו שהיה לו בחינם, וכשהיה מגיע הזמן, היה מזמין לו השם יתברך פרנסתו בסבה קלה כנ"ל, ולא די שאינו מרויח כלל על ידי דאגתו ועצבונו ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו, אדרבא הוא מפסיד שפע פרנסתו על ידי זה. כי באמת עיקר שפע הפרנסה נמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, רק שבזה העולם מוכרח הפרנסה להתלבש בזמן ובמקום, אשר מחמת זה צריכים לעשות איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה, כדי לעשות כלי שיוכל השפע להתלבש בזה העולם כנ"ל. ועל כן כשהוא מאמין שהכל מלמעלה, על ידי זה נתקשר הזמן והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי יש לו פרנסה בשפע, כי הוא מקושר לשורש ההשפעות על ידי אמונתו ובטחונו בהשם. אבל כשהוא רץ אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, אזי הוא נמשך ונתקשר ביותר לבחינת מקום וזמן ומפריד בין הזמן והמקום לבין בחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל ידי זה נתרחק משורש ההשפעות, ועל כן קשה לו למצוא פרנסתו, ואפילו כשמגיע לו מעט פרנסה, בהכרח שתהיה ביגיעה גדולה ועצומה מאד. וזה כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי כל מה שנמשך אחר הזמן ביותר ודוחק את השעה, הוא נתקשר ונתאחז ביותר בבחינת זמן ומקום ונתרחק ביותר משורש ההשפעה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל כן השעה דוחקתו, 'השעה' דיקא, מחמת שנתקשר ביותר לבחינת שעה וזמן, ועל כן יש לו דחק יותר, כי נתרחק פרנסתו לזמן רחוק ולמקום רחוק ביותר, עד שלפעמים צריך לנוד על ידי זה למקומות רחוקים ביותר ובהמשך הזמן הרבה בשביל פרנסתו. אבל הנדחה מפני השעה ומאמין שהכל מהשם יתברך, ובוטח בהשם יתברך שוודאי יתן לו פרנסתו בזמנו בסיבה קלה, אזי הוא מקושר ביותר לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואז השעה נדחית מפניו, כי זוכה על ידי זה למעט ולבטל בחינת הזמן והמקום, ושולח לו השם יתברך פרנסתו במעוט זמן ובקרוב מקום. ואם היה זוכה האדם לבטחון חזק מאד, אזי לא היה צריך לעשות שום סיבה בשביל פרנסה, והיה נעשה הכלי והצנור של פרנסה על ידי הבטחון בעצמו, כי על ידי בטחון נעשה כלי לקבל השפע היורד מלמעלה, כמבואר במקום אחר.

(אוצר היראה, בטחון ד; על פי: יורה דעה, ריבית ג)

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (טז,ג)

האדם צריך לזכור היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו ממצרים, דהיינו מה שיצא ממצרים בחיפזון קודם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז:). על כן צריכין לזכור בכל יום גודל חסדו יתברך שהוציאו ממקום שהוציאו שזהו בחינת יציאת מצרים. ואף על פי שעתה עובר עליו מה שעובר בודאי החסד והטובה שעשה עמו ה' יתברך בודאי אינו לריק חס ושלום, רק שצריך עתה לעבור בענינים האלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמור ה' יתברך את שלו מה שהתחיל ברחמיו להוציאנו ממצרים מתוקף הסטרא אחרא כדי לקרבנו לעבודתו יתברך, כי דבר אלקינו יקום לעולם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכרת הפירות ה,י)

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך (טז,טז)

עיקר הקדושה להאמין שהכל ברצונו יתברך ולכסוף ולהשתוקק אליו יתברך תמיד ברצון חזק, כמו שכתב רבינו ז"ל בתורה ד (ליקוטי מוהר"ן ב, עיין שם) על השלוש רגלים שנקראים מחמת זה מקרא קודש וכו'. ועיקר קדושת בית המקדש היא מבחינת קדשי קדשים ששם עיקר הקדושה. כי קדשי קדשים בחינת רעווא דרעווין – רצון שברצונות, כי הרצון נקרא קודש, ועל כן בחינת רצון שברצונות הוא בחינת קדשי קדשים. ועל כן בשלשה רגלים היינו צריכין לעלות לרגל לראות פני ה' בבית המקדש, כי שלש רגלים הם מקראי קודש שאז התגלות הרצון כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן צריכין לעלות אז לבית המקדש ששם עיקר התגלות הרצון שנמשך מבחינת רצון שברצונות בחינת קודש הקדשים. וזהו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'. פני ה' דייקא, זהו בחינת הארת הרצון שנקרא פנים כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. וזהו (שמות כג) ולא יראו פני ריקם. כי אי אפשר לקבל אור הפנים, שהוא בחינת רצון כי אם על ידי צדקה, כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן הצריכו אז ביום טוב להביא קרבנות נדרים ונדבות, שהם בחינת צדקה נדבת לב בחינת רצון, כדי להמשיך הארת הרצון, שהוא בחינת הארת פנים שזוכין ברגלים בבית המקדש שעולין שם ברגל. וזהו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בת נדיב דייקא, בחינת נדבת לב, בחינת הארת הרצון שזוכין כשעולין ברגל שלש פעמים בשנה, שעל זה נאמר מקרא זה: מה יפו פעמיך כמו שפירש רש"י שם. ועל כן הזהירה תורה ביותר לתת צדקה ברגלים, כמו שכתובושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה וכו', ודרשו רבותינו ז"ל: אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. כי עיקר שמחת יום טוב הוא כפי התגלות הרצון שזוכין, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, בחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו' עיין שם. ועיקר התגלות הרצון הוא על ידי צדקה כנ"ל. ועל כן ביום טוב, שאז צריכין לגלות הרצון, על כן צריכין אז להרבות בצדקה כנ"ל. ועל ידי זה עיקר שמחת יום טוב, כי עיקר השמחה על ידי התגלות הרצון. וזהו אם אתה משמח את שלי, דהיינו שאתה נותן צדקה, אז אני משמח את שלך. כי עיקר השמחה על ידי הארת הרצון שזוכים על ידי צדקה.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, ערב, ג,יח)

 


אודות admin

מנהל אתר חדשות ברסלב, סופר, מנחה קבוצות, מטפל ומעביר שיעורים לאור תורתו של רבי נחמן מברסלב. מחבר רב-המכר ״סוד הנקודה הטובה״ http://sodhanekuda.com והספר ״התגלות״ http://www.hitgalut.co.il

Check Also

הרב ויזנפלד

ברסלב מאיר | פרשת השבוע עקב

  מנהיג אמיתי | פרשת השבוע עקב הנה בכל דור ודור ישנם כאלה שהם חכמים ...

הרב ויזנפלד

פרשת השבוע מסעי | ברסלב מאיר

הקב"ה נתן תורה לישראל שהיא סם חיים לכל גופו, ולנפשו.., פרשת השבוע מסעי ישנם רמזים ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

ריפוי יהודי | סדנאות נפש ברוח החסידות | ספר מתנה | ספר להתחזקות