דף הבית / כללי / חובת האדם להיות כגר בעולם הזה / פרשת חיי שרה

חובת האדם להיות כגר בעולם הזה / פרשת חיי שרה

מאת מערכת ברסלב ישראל
לעתים יכולות אימרות קצרות או אף מילים בודדות להביא תועלת רבה בעבודת ה'. בכוחן לסמן כיוון ולהציב מטרה, וכן להפיח רוח חים בעבודה, ואף לזרז ולעודד. כזה הוא כוחה של המילה הקטנה "גר", כאשר היא מהווה שם תואר המלווה את האדם בכל ימיו בעולם הזה. תואר זה ממצא בפשטות את מבט האמת על חיי העולם הזה, וממילא מתבטא בזה גם היחס הנכון לעולם הבא ולעבודת האדם בכלל.
דברים ברוח זו אומר השל"ה הקדוש על דברי הפסוק: "כי גרים ותושבים אתם עמדי". מן הראוי להקשות כאן, אומר השל"ה, כמו שהתקשה רש"י בתחילת פרשת חיי שרה בדברי אברהם אבינו: "גר ותושב אנוכי עמכם": אם גר, אינו תושב, ואם תושב אינו גר. מתרץ השל"ה: "כי גרים" – רצונו לומר שתזכרו תמיד שאתם גרים בעולם הזה, אז תהיו תושבים עמדי, להיותכם דבקים בנצחיותי". כלומר, חיים של גרות בעולם הזה, הם התנאי והדרך לזכות בדבקות בה' יתברך.
מוסיף השל"ה הקדוש: שהאבות היו גרים בארץ. אברהם אמר: "גר ותושב אנוכי עמכם", ליצחק נאמר: "גור בארץ הזאת", ואף יעקב אמר: "ימי שני מגורי". אף אנו נדרשים לזכור תמיד את היותנו גרים, כלשונו שם: "זאת ישים האדם אל ליבו כל ימי חייו, בכל יום ובכל לילה, ובכל שעה ובכל רגע" (שער האותיות, אות ג). מן הראוי, איפא, שניתן את דעתנו לחובת זכירת היותנו גרים בעולם הזה, ולמשמעותה המעשית בחיי היום יום. כך נוכל להפיק בעזרת הבורא יתברך תועלת גדולה ממילה קטנה.
שפת העולם הזה ושפת העולם הבא
בגמרא מובא: מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה, העולם הבא. העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד): "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (ברכות יז.).
הקשה הג"ר נחום זאב זצ"ל, מדוע ראה רב לחזור ולשנן את הדברים האלה עד שנעשו אצלו בבחינת "מרגלא בפומיה", הרי לכאורה אין כאן חידוש, אמנם חשובים הם מאוד, אך האם יש בזה הצדקה לכך שרב ירבה לעסוק בהם? ועל כך השיב הג"ר נחום זאב זצ"ל בדרך משל לעיסוקו –  אחת לשנה (במשך שבועיים) מנהל הוא עסקי מסחר ביריד שבמדינת גרמניה, ולכך נצטרך ללמוד את השפה הגרמנית, לא על בורייה, אלא לצורך המסחר, אך לא השקיע בכך יותר מדי, אלא בשפה של המדינה בה היה גר, שהיא השפה החשובה.
והסבר לכך: מקומו הקבוע של האדם הוא בעליונים, בעולם הבא אשר משם חוצבה נשמתו. זה גם מחוז חפצה, אליו עתידה הנשמה לחזור לנצח אחרי שהות של שבעים-שמונים שנה בעולם הזה. לכל אחד מהעולמות – העולם הזה והעולם הבא – יש "שפה" משלו. כל זמן שהנשמה נמצאת כאן בתוך הגוף, האדם נזקק ל"שפת המקום" שהיא אכילה, שתיה, פריה ורביה וכו'. בעולם הנצח משתנים הערכים, שם שולטת ה"שפה", דהיינו, הערך היחידי ועיקר התכלית – "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". על כל בר דעת להבין, ש"שפת" העולם הזה היא בבחינת השפה שצריך לדעת לצורך המסחר במקום הארעי, לעומת העולם הבא שהוא נצחי, ו"שפתו" היא החשובה.
עלינו לשנן עניין זה ולהחדירו אל ליבנו ומוחנו, כדי להזכיר לעצמנו וללמד את הסובבים כי שהייתנו כאן הינה זמנית! אי לזאת גם אם נזקקים אנו לפרטים הנכללים ב"שפת המקום", אין להזדקק להם בדקדוק מושלם. נכון, צריכים לאכול ולשתות, אולם אין לדקדק בזה ולהקפיד לעשות זאת בשלמות, אלא עד כמה שהכרח דורש, את הקפדנות לשלימות נשאיר לכל הנוגע ל"שפת" העולם הבא, כי שם מקומנו. נזכור שבעולם זה גֵרים אנחנו. לאור ידיעה זו נפלס דרכנו בעולם הזה הדומה ללילה, ונבחין בין עיקר לטפל. בכך יואר שיכלנו ונבין מה יש לעשות בשלימות, ומה הם העניינים שצריכים לעשות רק כדי לצאת ידי חובה ותו לא.
פרשת חיי שרה מציבה בפנינו שתי דמויות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – אברהם אבינו ועפרון החיתי. שנים מהווים שני צדדים של מטבע אחד, ומשניהם נוכל ללמוד. אברהם מלמדנו פרק באורחות חייו של גֵר בעולם הזה, ומעפרון נלמד על מחשבות ומעשי איש הרואה עצמו כתושב בעולם החומר.
אברהם אבינו – דמות של גֵר בעולם הזה
כתרים רבים נקשרו לראשו של אליעזר עבד אברהם, חלק גדול מהם נרמז בפסוק: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה'…אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" (בראשית כד).
אומר המדרש: "זקן ביתו" – שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. "המושל בכל אשר לו" – שהוא שליט ביצרו כמותו (בראשית רבה נט, יא). עוד אמרו בגמרא: "זקן ביתו המושל בכל אשר לו" – מושל בתורת רבו (יומא כח). והוסיפו: "דמשק אליעזר" – שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. יתירה מזו אמרו במסכת דרך ארץ זוטא (סוף פ"א) שהמוות לא שלט באליעזר, והוא נמנה על תשעה שנכנסו בחייהם לגן עדן. כזה היה אליעזר עבד אברהם.
נשאלת השאלה: אם כך, למה היה צריך אברהם להשביע את אליעזר שלא יקח ליצחק אשה מבנות הכנעני? וכי לא יכול היה לסמוך על נאמנותו של אדם נעלה ומרומם כזה? וביותר קשה לאור העובדה שבשאר העניינים היה אברהם סומך עליו, כפי שפירש רש"י על הפסוק: "ובן משק ביתי" – שכל ביתי ניזון על פיו. אם כן מדוע לא היה די בבקשה או בציווי?
הגר"ש שבדרון זצ"ל מבאר בספרו "לב שלום", ומיישב את הקושיות על פי מעשה שהיה עם הג"ר ישראל מסלטנט זצ"ל שהגיע לפונדק. הבין בעל הפונדק שמדובר באדם חשוב, ומן הסתם יודע לשחוט, ואמר לו שזה זמן רב הוא מצפה לבואו של שוחט אשר יואיל לשחוט לו כמה עופות, ועל כן הוא מבקשו לעשות זאת. שאלו הגר"י: האם יש לך חמישה רובלים להלוות לי? בעל הפונדק נבהל ואמר לגר"י שאינו מכירו כלל ואיך יוכל להלוות לו? התפלא הגר"י ואמר: אם אתה חושש כשמדובר בהלוואה, איך אינך חושש לסמוך על אדם אלמוני באשר לכשרות השחיטה? וכי ידוע לך ששוחט מומחה אנוכי?
סתירה מעין זו שבדברי בעל הפונדק, מצוייה אצל בני אדם רבים. מצוי מאוד אצל אנשים מן השורה שהם מלאי חרדה כאשר מתגלה חשש לגורל ממונם, ורגועים המה באשר לחששות בעינייניהם הרוחניים. שונים הם פני הדברים אצל המורמים מעם רבותינו הדגולים, וכן אצל כל איש הירא את דבר ה'.
אמנם אדם מן השורה חרד לשלימות העניינים הגשמיים יותר ממה שהוא דואג לכל הנוגע לרוחניות. אדם כזה ישביע את עבדו אפילו אם הוא נאמן עליו, כאשר ישלח אותו לבצע עבורו עיסקת ממון חשובה. אולם בעיניינים רוחניים הוא יסמוך על עבדו ללא שבועה. לעומת זאת, מי שחי לאור ההשקפה האמיתית על החיים, נוהג בדיוק להיפך. בעסקיו ובמילוי צרכיו הגשמיים הוא אינו מדקדק דקדוק רב, הוא יודע שהעולם הזה הינו זמני. אדם כזה מנהל את חייו בעולם החומר, על פי "שפת" העולם הבא! אי לכך הדקדוק והחרדה מוקדשים אצלו למילוי חובתו בעולמו, דהיינו ענייני תורה ומצוות.
זהו פשר השבועה שהשביע אברהם אבינו את אליעזר, בשלחו אותו לקחת אישה לבנו. כי השידוך ליצחק הינו מאבני היסוד של עם ישראל. זהו היסוד שעליו ייבנה כלל ישראל לדורותיו. כאשר עוסקים ביסודות של בניין, נדרש כידוע דיוק רב. לפיכך בעניין זה אברהם אינו יכול לסמוך על נאמנותו של אליעזר, ובחרדתו הגדולה להצלחת השליחות בדבר הנעלה הזה הוא נאלץ להשביעו. יתכן שזהו הטעם מדוע דווקא כאן רומזת התורה על גודל מעלותיו של אליעזר, כדי ללמדנו פרק בדאגה ובחרדה לשלימות בעניניים החשובים באמת, כי הדבר הקרוב לליבו של האדם, מלווה בחרדה ודאגה לשלימותו. כאן נבחן האדם אם בעניינים הרוחניים הוא אומר: "יהיה בסדר, אין מה לדאוג", הרי זה סימן שרוחניות אינה הדבר הקרוב לליבו. אולם, מי שחי בעולם הזה כגר, יודע שזהו מקום זמני, ממילא אין הוא שם דגש על דקדוק בלימוד "שפת" העולם הזה, כי את עיקר חייו מקדיש הוא לערכים הנצחיים ועליהם נתונה חרדת ליבו, והוא משכיל להבין כראוי מה עיקר בחיים ומה טפל. כזה היה אברהם אבינו.
עפרון – אדם החי כתושב קבע בעולם הזה
כאשר אנו נדרשים ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולזכור תמיד כי גרים אנו בארץ, רצוי שנצייר לעצמנו כיצד נראה מי שחי בעולמנו כתושב ולא כגר. לצורך זה נתבונן בהתנהגותו של עפרון, בעת שנשא ונתן עם אברהם על אחוזת הקבר עבור שרה. בראשית הופעתו הוא מצטייר כנדיב לב גדול – כך נראה מדבריו: "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה" (בראשית כג). כלומר: אין עולה כלל על דעתי לקחת כסף עבור השדה והמערה. ולא זו בלבד, אלא בנדיבות הראויה לציון, הוא מביע נכונות לתת גם את השדה אף על פי שאברהם ביקש רק את המערה. אך מה רב הפלא שאחרי זמן קצר בלבד הוא נסוג מדבריו, ובאומרו: "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" – הוא רומז על ציפיותיו לקבל מחיר גבוה עבור השדה. ולא זזו משם עד שהוא קיבל ברצון את הכסף, ולא סתם כסף אלא כסף עובר לסוחר שערכו גדול ביותר.
מסביר הסבא מקלם בדרך סיפור אודות ויכוח שניהל אחד מחכמי ישראל עם חכמי אומות העולם, אשר סברו שאפשר ללמד בעלי חיים נימוס ודרך ארץ ולהפוך טבעם שיתנהגו כבני אדם, החכם מישראל טען שהדבר בלתי אפשרי. כדי להוכיח צידקתם אילפו חכמי האומות חתול שיוכל לשמש כמלצר. לאחר שסיימו את המלאכה, הביאו אותו לפני קהל גדול, והחתול החל לעסוק במלאכת המלצרות כשהקהל משתאה לנוכח המראה. והנה ברגע מסויים, הוציא החכם מישראל קופסא שמתוכה זינק עכבר קטן. כיוון שראה החתול את העכבר, השליך את המגש שהיה בידו, שפך את היין ושבר את הכוסות, ורץ אחרי העכבר להשיגו. לנוכח עניין זה הסכימו חכמי האומות שגם אם אפשר ללמד בעלי חיים דברים מסויימים, את טבעם אי אפשר לשנות.
כך גם עפרון – כל זמן שלא ראה כסף לנגד עיניו, התנהג כאיש נבון ונדיב (לא פחות מבעל חיים מאולף) והציע לאברהם את השדה ואת המערה חינם אין כסף. אבל כאשר אברהם אומר לו: "נתתי כסף השדה קח ממני", הסתנוור עפרון מהמטבעות הנוצצות ומיד נהפך להיות איש אחר. הוא השליך את כל גינוני ההתנהגות היפה שנקט בהם, ורדף אחר הכסף כרדוף החתול אחר העכבר.
מסקנה: ישנם רבים הנראים כלפי חוץ כבעלי מידות נעלות, מנומסים ובעלי דרך ארץ. אך כשנדלקת בהם תאווה כל שהיא או כאשר מישהו פוגע בכבודם, הם מאבדים את עשתונתיהם ומתנהגים כאחד הריקים. האמצעי היחידי שבעזרתו ניתן לשנות טבע בני אדם, הרגלים רעים ומידות רעות הוא התורה. כמאמר רבותינו ז"ל: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל:).
נראה שהנקודה הפנימית המפריעה לעפרון ולדומים לו לשלוט על עצמם ולהתמיד בהתנהגות אצילית מדומה, היא דבקותם בעולם החומרי. הכסף, הכבוד והתאוות הם הדבר החשוב והיקר להם, הם מסוגלים לאמץ לעצמם גינוני נימוס ויחס אדיב. כל זמן שאין התורה וחיוביה מהווים עיקר חלקם בחיים, הם אינם עוקרים ואף לא מתקנים את נטייתם הפנימית לכל הדברים שגופם החומרי מתאווה להם. כל זמן שיהלכו בעולם הזה כש"שפת" העולם הזה זוכה לדקדוק ולשלימות, הם שייכים לעפרון וחבריו החושבים עצמם לתושבים בעולם הזה. רק מי שמאמץ את "שפת" העולם הבא, חי חיים של תורה שמטרתם להביא את האדם לחברת: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
אהבת החסד
כשאליעזר עבד אברהם נשלח להביא אשה ליצחק, היינו מצפים לראותו עורך בדיקה מדוקדקת לאשה המיועדת, ובמיוחד לאחר שהשביעו אברהם אבינו. בדיקה רצינית ומקיפה כדי לוודא אם המיועדת מתאימה ליעוד הגדול שנועד לה. שהרי אם אפילו יצירת קשרי ידידות דורשת בדיקה יסודית, קל וחומר שקשרי שידוכין דורשים זאת. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר באשה ליצחק אבינו. אמנם אפשר לומר שהסימן שעשה לעצמו הוא בבחינת ניחוש, אך כבר כתבו המפרשים שהתכוון גם לתהות בזה על קנקנה. ואם כן יש לתמוה, אמנם הסימן גילה לו את טוב ליבה, אך עדיין לא היה בזה ראיה למדרגתה באמונה, ביראה ובעניינים נוספים, על מה סמך, אם כן אליעזר? בייחוד שיש לבדוק ולדקדק כשמדובר באשה העתידה להיות אחת מארבע האמהות, שמהן יקום כלל ישראל?
הגר"מ רובמן זצ"ל משיב בספרו "זכרון מאיר" על פי דברי המשנה: "אמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם" (אבות פ"ב).
מפרש ר' עובדיה מברטנורא: לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכוחות, והוא המקור שממנו כל הפעולות, ומפני זה אמר רבן יוחנן בן זכאי: רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם".
פירש ה"תפארת ישראל": "כשהלב שוקט ושמח, ישקיף על כל אדם לטובה, וירבו אוהביו בחבר טוב ושכן טוב, וגם במנוחת נפשו יוכל להשקיף את הנולד, ויאהב גם את ה' בכלל לבו ונפשו".
עתה נוכל להבין מדוע הסתפק אליעזר בבדיקתו אם יש לרבקה לב טוב, שכן כל שאר המעלות והמידות נכללות במידה נאצלה זו. אך בסתם מעשה טוב, עדיין אין אפשרות להבחין אם באמת יש כאן לב טוב. והרי מצינו שאדם מיטיב עם הזולת אך ורק כדי להפיג את צערו שלו, לכן בחר אליעזר את בקשת השקייתו לסימן. כי הגמל שותה, כידוע, כמויות גדולות מאוד המספיקות לו לכמה ימים. השקיית גמל אחד הינה טורח גדול, קל וחומר עשרה גמלים. ומה עוד שאליעזר ואנשיו היו אנשים חסונים, ולא היה מקום לרחם עליהם.
כשנתבונן בהיענותה של רבקה לבקשת אליעזר ובאופן שמילאה את מה שביקש ובמה שעשתה מרצונה, נבחין באיכות מיוחדת של חסד וטוב לב. כל זה ביקש אליעזר לבדוק ולבחון אם אכן מדובר בנערה טובה המכלכלת מעשיה בחכמה ובחן. חז"ל אומרים שאליעזר היה בעל כח, הוא היה תופס שני גמלים בשתי ידיו ומעבירם את הנהר. כאשר עומד אדם שכזה ליד הבאר ומבקש מנערה בת שלוש לשאוב מים עבורו, זהו מבחן ראשון למידת טוב ליבה. רבקה התעלתה ואף שאלה ולא השתהתה כדי לתמוה ולהתגבר ולשאוב, אלא "ותמהר ותער כדה". היא נענתה בזריזות, דבר המעיד על "אהבת החסד". מי שניחן באהבת חסד, אינו שואל מדוע המבקש עזרה זקוק לעזרתו, הוא שש ושמח על ההזדמנות שבאה לפניו.
אהבת חסד היא מדריגה המתאימה לבית אברהם אבינו, שהיה אוהב חסד.  הג"ר לופיאן זצ"ל חזר ושינן בפני שומעי לקחו שלא די לעשות מעשה חסד, אלא יש להגיע למדרגה של אהבת החסד. ומלמדים אותנו זאת דברי הנביא: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו).
בספר "בית הלוי" על התורה, מוצאים אנו נקודה נוספת שבה נבחנה רבקה. למרות שהסימנים שקבע אליעזר היו בדרך ניחוש, אך עורמה וחכמה היו גנוזים בהם, ועל ידם ביקש אליעזר לבחון את מידותיה ואת תבונתה. כי שלמות החסד כוללת גם את האופן שבו עושים את המעשה, ואת התחבולות הדרושות לעיתים כדי לתת למקבל הרגשה נעימה.
לאחר שנתנה מים לאליעזר ולאנשיו, מצא אליעזר לעמוד על תבונתה ונועם מעשיה של רבקה: אם תיקח את שארית המים לביתה, לא יהא זה מעשה נבון, כי עליה לחשוש מפני המים הנותרים בכד שממנו שתה, שמא הוא אדם אינו בריא, ומסוכן לשתות את שארית המים. אם תשפוך את המים לעיניו ותלך לשאוב מים אחרים, יש בכך משום פגיעה באליעזר ויהא בזה חסרון בשלימות מעשה החסד. המוצא היחיד שראה אליעזר, הוא שתאמר לו "גם גמליך אשקה", כלומר: את שארית המים אתן לגמליך. כך תוכל להפטר משארית המים מבלי לבייש את אליעזר, ולכן התפלל אליעזר: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה…" – בזה יוודע שהיא טובת לב, בעלת שכל וכמובן, בעלת דרך ארץ שלא לפגוע בכבודו של אדם.
רבקה הגדילה לעשות מעבר למה שאליעזר ציפה. היא אמרה לו: "וגם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", ולא הסתפקה באמירת "וגם גמליך אשקה". משמעות הדברים היא שיופי נפשה הגיע עד כדי חשש שמא יחשוב ששפיכת המים אל השוקת, היא רק משום שאינה רוצה לשאת המים לביתה. לכן אמר לו שבדעתה להוסיף ולשאוב מים נוספים עבור הגמלים, עד שיכלו כולם לשתות. בזה הניחה דעתו בכבוד.
רואים אנו עד היכן מגיעה חשיבות לב טוב, שהוא, כאמור, המניע לכל שאר כוחות הנפש. המבחן היחידי שעשה אליעזר כדי לבדוק אם ראויה הנערה להנשא ליצחק, הוא בדיקת יחסה לחסד. כאשר יש אהבת חסד, תבונה ודרך ארץ, יש יסוד להניח שאכן ראויה היא. מכאן נלמד גם, עד כמה יש להשתדל לרכוש מידות טובות ונדיבות לב.
"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (ליקו"מ ח"א, כז)
כתוב (במסכת סוטה ל:): כשעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה – כי על הים נתגלתה ברית, כמו שאמרו חז"ל: הים ראה וינוס לאחור, ויצא החוצה.
נתנו עיניהם = זה בחינת הדרת פנים, שהיא בחינת זקן  – זה קנה חכמה.
לומר שירה = קול שנתגלה על ידי החכמה (קול תפילה).
כשפוגם האדם בברית נפגם קולו, ויעקב ששמר בריתו זכה לקול, בחינת: "והקול קול יעקב", ועל ידי שזוכה לקול הבא מהחכמה זוכה לשלום.
ולכן נאמר: "ואברהם זקן…" (בראשית כד) – על ידי שקנה חכמה וזכה לקול הבא מהחכמה זכה לשלום, וע"י זה ברך ה' את אברהם בכל, כמו שכתוב: "עושה שלום ובורא את הכל".
"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (ליקו"מ ח"א, ס)
כדי להגיע לידי עשירות על ידי אריכות ימים, בחינת זקן, צריך שהאריכות ימים יקבלו לתוכם את העשירות של ההתבוננות. והכוונה:
אריכות ימים – היינו שיראה כיצד להאריך ולהגדיל ימיו, כי כל יום ויום, ממקום שמתחיל אצל כל אחד, בודאי בהתחלה קצר הוא, דהיינו, שבתחילת היום קשה על האדם העבודה שצריך לאותו יום – כגון: להתפלל, ללמוד וכו', ועל כן היום בתחילתו הוא קצר, כי צריך הוא להתחיל מעט מעט ורק אח"כ הולך ומתרחב בעבודתו.
לכן, צריך האדם לראות כיצד ירחיב ויאריך כל שעה ושעה שבאה אח"כ, להגדילה ולהרחיבה עם תוספות קדושה וכן לגבי היום שאחרי עם עוד תוספות קדושה, וכך בכל פעם כדי שיתרחבו ימיו ויזכה לאריכות ימים.
אברהם אבינו שזכה לבחינת זקן, היינו אריכות ימים, זכה לעשירות: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד).
"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (ליקו"מ ח"א, פד)
כשאדם רוצה להגות בתורה, היינו ברזי התורה, אזי: "אינון נטורין נחשים ועקרבים מבלבלין מחשבתה" (זוה"ק פ' נשא דף קכג), שאלו הם המחשבות שבאים לאדם. וכשאדם רוצה וחושק עד מאוד בתורה ומסייעים לו משמים, אזי כל יום ויום אצלו גדול עד מאוד, כי רואה ומשיג את הטוב הגנוז שהוא רזי התורה השייכים לכל יום ויום שבו הוא לומד.
שאל התנא: "במה הארכת ימים?" = היינו, באיזו מידה מן המידות נכנסת לטוב הגנוז (סודות התורה) והארכת את ימיך להיות גדולים יותר?
השיב לו: "ותרן הייתי בממוני" = שזוהי מידתו של אברהם אבינו, הנקראת אהבה הבאה מצד הקדושה. ולכן נאמר באברהם: "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד), היינו שהיו כל הימים שלו שלמים וגדולים, כי באו מצד הקדושה והלימוד השייך לאותו היום ועל ידי זה היה יכול לבוא בכל פעם אל הטוב הגנוז השייך לו, ומכל קטיגור היה נעשה סניגור.
"ויצא יצחק לשוח בשדה" (ליקו"מ ח"ב, א)
אמרו רבותינו ז"ל (ברכות י:): שסמך גאולה לתפילה. זאת אומרת, שגאל את התפילה מן הגלות, כי כשנגאלת התפילה אז נופלים כל הרפואות, כי נתרפאים על-ידי דבר ה', והרופאים מתביישים ברפואותיהם כי אין כוח לשום רפואה, כי כל העשבים מחזירים כוחם לתוך התפילה שהיא בחינת דבר ה'.
כך היא חובת העשבים וכל שיח השדה, כאשר אדם עומד להתפלל והוא בבחינת "דבר ה'", שהוא השורש העליון, הם מחזירים את כוחם לתפילה.
כשאדם מתפלל על חולי מסויים כדי להירפא ממנו, אותם העשבים שיש להם את הכוח לרפא חולי זה, מחוייבים להחזיר כוחם לתוך התפילה שלו, שהיא שורשם, וזאת הבחינה: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד) – שתפילתו היתה עם שיח השדה שהחזירו כוחם לתפילתו, אל שורשם.
"ויצא יצחק לשוח בשדה" (ליקו"מ ח"ב, יא)
כשאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באים בתוך התפילה ומסייעים לו ונותנים כוח בתפילתו, וזה שנקראת התפילה שיחה, בחינת: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד) – שתפילתו היתה עם סיוע וכוח מכל שיחי השדה.
בספר דברים (יא) נאמר על דרך קללה: "והאדמה לא תיתן את יבולה", כי כל יבול הארץ צריך לתת כוח וסיוע בתוך התפילה, וכשיש פגם ועיכוב על זה, אזי נאמר: "והאדמה לא תיתן את יבולה", כי אפילו שאינו מתפלל בשדה, נותנים גם כן יבול הארץ סיוע בתפילה, דהיינו כל מה שסמוך אל האדם, כגון: אכילתו ושתייתו, אבל כשהוא בשדה והוא סמוך אליהם (לעשבים) ביותר, אזי כל העשבים וכל יבול האדמה נותנים כח בתפילה.
וזה: יבול – ראשי תיבות: ויצא יצחק לשוח בשדה – שכל יבול השדה התפלל עימו.
ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך" (ליקו"מ ח"ב, פז)
בפסוק זה נאמר סוד כוונות חודש אלול למציאת הזיווג, כי חודש אלול הוא תיקון לפגם הברית. בפסוק זה מסר אברהם אבינו לאליעזר עבדו את הסוד: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך" – ראשי תיבות פסוק זה הם אותיות אלול, כאשר באמצע: "תאבה האשה".
על ידי בחינת אלול, היינו סוד כוונות אלול, על ידי זה תאבה האישה ויהיה נעשה בה רצון אליו (ללכת עימו). נמצא שבאלו המילים עצמן, שדיבר אברהם עם אליעזר עבדו מעיניין החשש שמא לא תתרצה ללכת אחריו, דהיינו מה שאמר לו: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך", באלו התיבות גילה אברהם אבינו לאליעזר את סוד התיקון לזה, שעל ידי זה תאבה (= תתרצה) האישה ותלך עימו. (ואמר רבי נחמן שיש בזה סודות נוראים מאוד שנתגלו לנו בתורה).


אודות admin

מנהל אתר חדשות ברסלב, סופר, מנחה קבוצות, מטפל ומעביר שיעורים לאור תורתו של רבי נחמן מברסלב. מחבר רב-המכר ״סוד הנקודה הטובה״ http://sodhanekuda.com והספר ״התגלות״ http://www.hitgalut.co.il

Check Also

המלך בשדה | הרב שלום ארוש

המלך בשדה | הרב שלום ארוש

חודש אלול בפתח, חודש הסליחות והרחמים, איך נחזור בתשובה? מה יזכה אותנו בדין?… Share PostTwitterFacebookGoogle ...

מה הבחירה שלך בעולם?

מה הבחירה שלך בעולם?

הבחירה של האדם היא רק להקדיש זמן להתפלל! זה הבסיס לכל הטוב… Share PostTwitterFacebookGoogle +1Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

ריפוי יהודי | סדנאות נפש ברוח החסידות | ספר מתנה | ספר להתחזקות